אלוהים ואני בגן העיר

לוחם לשעבר ביחידה מובחרת שנפצע בראשו במהלך שירותו ומצא עצמו כאחד מגיבורי ההתנתקות מגוש קטיף; אב צעיר, מורה לעיצוב בבית ספר תיכון דתי, מנסה להתקרב לאלוהים בדרכים לא קונבנציונליות; בחור חרדי שמתאהב בנער ה חרדית הלוקה בנפשה; עובד תחזוקה קשה יום שעולמו הצר נע בין אישה רוטנת ובוס כועס מנסה להציל את כבודו האבוד; וסטודנט לאמנות ב”בצלאל” ומרצה צעירה המנהלים מערכת יחסים קצרה וכואבת, לפחות עבור הסטודנט. אלה הם רק חלק מהדמויות, בשנים עשר סיפוריו הקצרים של יגאל גרוס. המציאות של הדמויות נעה על קו התפר בין קונבנציונליות לבין הווייה הזויה משהו, אולם תמיד במציאות ישראלית. עולמו הדתי של המחבר מבצבץ ברווחים שבין אבני החיים, שהטיח המחבר ביניהן לא עשוי עד הסוף. אף אחת מהדמויות אינה יכולה להיקרא ”הגיבור בסיפור”. כולם אנטי גיבורים. בלי קשר לגילם, לעיסוקם ולמעמדם החברתי. כולם רוצים לעשות טוב, אבל בדרך נתקלים ומועדים. הסיפורים ’אוקטובר 1988’ ו’כל אחד יעשה מה שהוא צריך לעשות’, זכו בתחרויות הסיפור הקצר של ”הארץ” ו”מקור ראשון”. ספרו הראשון, ’אחרי הצילום’, הכיל ושילב צילומים וטקסטים שנכתבו בהשראתם. יגאל גרוס עוסק שנים רבות בתקשורת חזותית וצילום.