דבורה עומר מספרת על בן גוריון ראש הממשלה הראשון מהד’ מחודשת

כְּשֶׁדָּוִד בֶּן־גּוּרְיוֹן הָיָה קָטָן, הָיָה לוֹ רֹאשׁ גָּדוֹל כְּמוֹ בָּלוֹן. ”פַּעַם הוּא יִהְיֶה אָדָם חָשׁוּב,” אָמַר הָרוֹפֵא שֶׁבָּדַק אוֹתוֹ. וְכָךְ הָיָה. מָה עוֹד קָרָה לְבֶן־גּוּרְיוֹן כְּשֶׁהָיָה יֶלֶד? לָמָּה הִפְסִיק לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר? מָתַי הֶחְלִיט שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְרִיז עַל הֲקָמַת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל? וְלָמָּה זֶה הָיָה קָשֶׁה כָּל כָּךְ? מַהֲדוּרָה מְחֻדֶּשֶׁת לְסִפְרָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה עוֹמֶר, סוֹפֶרֶת הַיְּלָדִים הָאֲהוּבָה, עַל חַיָּיו שֶׁל הַיֶּלֶד הַנָּמוּךְ וְהֶחָכָם, שֶׁגָּדַל לִהְיוֹת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁפִּיעַ עַל הַחַיִּים שֶׁל כֻּלָּנוּ. יָנִיב שִׁמְעוֹנִי, מִבְּכִירֵי הַמְּאַיְּרִים בְּיִשְׂרָאֵל, הֶעֱנִיק לִדְמוּתוֹ הַמַּרְשִׁימָה שֶׁל בֶּן־גּוּרְיוֹן אִיּוּרִים מְרַגְּשִׁים וּמְעוֹרְרֵי הַשְׁרָאָה.