מסע הציפורים הכבדות

גם בשיריה המטפיזיים שפתה פורעת את הדיבור, ואף שהם נושאים אופי של תפילה או שיחת נפש בין אדם לאלוהיו, אותו זרם רגשי־תשוקתי עובר בהם לא פחות מאשר בשיריה הארוטיים. הדיבור עבורה הוא כורח או דרך, אבל לא פתר ון. בסופו של דבר, אומרת אימור, יש אולי הבעה במילים אך לא גאולה: ”קַבֵּל אוֹתָנוּ כְּמוֹ שֶׁאֲנחְַנוּ / עֲֻרמִּים, אֲבוּדִים, בְּשֶׁקֶט. / כִּי הַמִּלִּים מַרְחִיקוֹת אוֹתָנוּ / לִמְחוֹז אֵין חֶפְצֵנוּ. / קַבֵּל אוֹתָנוּ כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנחְַנוּ, / אֲבוּדִים”. ”מסע הציפורים הכבדות” מוסיף למדף השירה הישראלית קול בשל ושונה של שירה אינטנסיבית, המחברת בדרך רעננה ולא צפויה בין הארוטי לנשגב.