אבן הצחוק

"מרוב געגועים למראהו של יוּסֶף היה חָ'לִיל מנסה ללוותו בהרפתקאותיו. הוא היה בורר לו תחנות במסע ורואה אותו, רואה אותו שם פוסע ורואה אותו עומד, רואה אותו יושב איתם, שותה תה ועיניו בנעליים הצבאיות הגדולות שלו, רואה אותו משחק במכונות המשחק, מביא להם פיתות חמות מתובלות, שוטף כוסות ושומע בדיחות לא מוצלחות, ולא אכפת לו. הוא ראה אותו מסתכל בירכיהם החזקות והשעירות מתחת לתחתונים הצבעוניים כשהתעסקו בַּנשק והתבדחו על בנות. "כל זה מושך מאוד, ואיך אוכל אני להתחרות. חָ'לִיל החל לשטום את אלה שחטפו את יוּסֶף כדי לנצלו ולגזול אותו. מוגי-הלב הללו שולחים אותו למקומות שהם עצמם מפחדים מהם: 'יוּסֶף, קח את הרכב ולך למאפייה', והוא אפילו לא מיטיב עדיין לנהוג. "ויוּסֶף הולך, מפני שהוא הצעיר והחדש בחבורה. ברחוב ההומה אדם ומכוניות הוא יודע לבטח, כמו שיודעים כולם, שאחת מהן ממולכדת ועתידה להתפוצץ. ככל שגוברת אימת הרחוב המתנשף כך עולֶה גם שאונו, ויוּסֶף אינו יכול לשמוע את תקתוק שעון ההפעלה של הנַפָּץ." "אבן הצחוק" מביא את סיפורו של ח'ליל, הנע בין נשיות לגבריות, ומנסה להימלט ממוראות מלחמת-האזרחים לחיים ביתיים ולאהבות לא-ממומשות. ח'ליל לא מצליח להימלט. מעטה התרבות נקרע מעליו כמו שנקרע מעל ביירות כולה. אבן החכמים שהופכת מתכת פשוטה לזהב לא נמצאה גם כאן. ביירות של מלחמת-האזרחים דומה להפליא לתל-אביב של זמננו. במבט חד ואירוני, מלגלג וחומל בו בזמן, לוכדת הודא ברכאת מראות והתבטאויות, עיתות זוועה ורגעי חולשה, ואינה מוותרת לאיש. הודא ברכאת נולדה בלבנון בשנת 1952, חייתה בביירות במהלך שנות מלחמת-האזרחים, ועקרה לפריז עם ילדיה בשנת 1989, שנה לפני תום המלחמה. רומן נוסף מפרי עטה, "החורש במים", יצא גם הוא בהוצאת אנדלוס. ב-2019 זכתה ברכאת בפרס הבינלאומי לספרות ערבית (ה"בוקר" הערבי).