יומניקו

ישבתי בסלון ביתי, רגל על רגל מול האח הבוערת... טוב, נו... ישבתי על הספה כשחתיכת לגו ננעצה לי בישבן. ילד א’ זרק על ילד ב’ כדור וזה החזיר לו בצעקות: ”אימאאאאאא...” ילד ג’ צווח ”סתום ת’פה, מה אתה צועק?” הכלב נבח, השכנה נתקעה בתי מפתח, המזגן הפסיק לעבוד, הכביסה גלשה, הכלים געשו, וכולם היו, כמובן, רעבים. האידיאלי(שיחיה) אמר שהוא לא עובד בחברת חשמל, אמא שלי דרשה לדעת: ”למה את לא חוזרת אליי?” ואני חשבתי: למה הכל קורה רק לי?” כל מה שרציתי היה שיופיעו בדלת האנשים בחלוק הלבן וייקחו אותי למקום שיש בו שקט. ”הצילו!” צעקתי על הקיר הפייסבוק, ומשם זה התחיל. ”יומניקו היקר,” כל מה שעיצבן אותי קודם: כאמא, כבת, כבת זוג, כחברה, ככלה, כמפרנסת, כנהגת חוגים, כמקפלת תחתונים וכמתעבת בישולים הפך לקומדיה של משפחה, על פניו ”רגילה”: אבא, אמא, שלושה בנים וכלב. גרים במרכז הארץ, בדירה ממוצעת, שיום אחד אולי עוד נסייד אותה, נתקן, נשפץ, נסדר ונזכור איפה שמנו את השלט של הטלוויזיה. לא שקטים במיוחד, לא מסודרים במיוחד, לא ממש מבינים מה התפקיד של מי ומתי. לא המצאנו שום דבר. כל מה שקרוה לנו, קורה לכולם, או למישהו. בטוח למישהו. שואלים אותי, ”תגידי, את גרה אצלי בבית?” אז לאאאאאאאא! בקושי אצלי אני מצליחה לגור. אני לא צריכה לגור אצלכם כדי לדעת שהתור ב”אברבנאל שלום מדברת רבקה”, ארוך לא בגלל השירות, אלא בגלל הפנטזיה שלנו (חוץ מפלוס בבנק, מינוס במשקל, ילדים ומנומסים ובן זוג אידיאלי) לשקט. מה כבר ביקשנו? שקט!