מריר בפה

לינדה ניחנה בתכונה מיוחדת – היא טועמת מילים. שמה של אהוב נעוריה מעלה בפיה טעם של סורבה תפוזים, שמה שלה – טעם מנטה, למילה אמא טעם של שוקולד חלב. וזה לא הדבר היחיד שמבדיל אותה מכל הסובבים אותה בעיירה הק טנה בצפון קרוליינה שבה גדלה, בהם בני משפחתה וחברתה הטובה קלי, היחידה שיודעת את סודה. טעמי המילים מלווים את לינדה בילדותה ובנעוריה בשנות ה-70 וה-80, בלימודי המשפטים בייל, וכשהיא חוזרת הביתה כדי להיפרד מדודה האהוב. אז גם יתלכדו הרמזים, חצאי האמיתות וקרעי הזיכרונות לסיפור אחד והערפל ששעוטף את חייה יתחיל להתפזר. ”כולנו זקוקים לסיפור שמתאר מנין באנו ואיך הגענו לכאן. אחרת, איך נוכל להכות שורש ולהישאר,” כותבת לינדה. מריר בפה הוא הסיפור שלה. סיפור על ילדות והתבגרות, על הרצון להבין ולהיות מובן, על הצורך לאהוב ולהיות נאהב.