קנוט - ספור על דב קטב קטן

אַחַר צָהֳרַיִם אֶחָד בְּחֹדֶשׁ דֶּצֶמְבֶּר, בְּפִנָּה אַפְלוּלִית וְנוֹחָה בְּגַן־הַחַיּוֹת שֶׁל בֶּרְלִין בְּגֶרְמַנְיָה, נוֹלַד גּוּר דֹּב קֹטֶב. שְׁמוֹ הָיָה קְנוּט וְהוּא הָיָה קָטָן כְּכַדּוּר ש ֶׁלֶג. אִמּוֹ לֹא יָכְלָה לְטַפֵּל בּוֹ, וְלָכֵן מְטַפֵּל הַדֻּבִּים בְּגַּן־הַחַיּוֹת, תוֹמַס דוֹרְפְלַין, הָפַךְ לָאָב הַמְּאַמֵּץ שֶׁל קְנוּט. הוּא יָשַׁן לְצַד הַדֹּב הַקָּטָן כָּל לַיְלָה, הֶאֱכִיל אוֹתוֹ מִבַּקְבּוּק וְלִמֵּד אוֹתוֹ כֵּיצַד לְשַׂחֵק וְלִשְׂחוֹת. כְּשֶׁסִּפּוּרוֹ שֶׁל קְנוּט וְתַצְלוּמָיו הַמַּרְהִיבִים הִגִּיעוּ לְכָל קְצוֹת הָעוֹלָם, הָפַךְ קְנוּט כִּמְעַט בִּן־לַיְלָה לְסֵמֶל בֵּינְלְאֻמִּי שֶׁל אַחְרָיוּת סְבִיבָתִית. זֶהוּ סִפּוּר אֲמִתִּי, מְרַגֵּשׁ וְכוֹבֵשׁ לְבָבוֹת עַל גּוּר דֹּב קֹטֶב קָטָן שֶׁהָיָה זָקוּק לְמִשְׁפָּחָה, וְעַל הָאַהֲבָה הָאֵינְסוֹפִית שֶׁהֶעֱנִיקוּ לוֹ הַמְּטַפֵּל שֶׁלּוֹ, גַּן־הַחַיּוֹת וַאֲנָשִׁים מִכָּל רַחֲבֵי הָעוֹלָם.