האהבה הכי גדולה בעולם

מאז ומתמיד, בכל מקום בעולם ובכל תקופה בהיסטוריה, נשים חשקו בגברים והפיקו עונג עצום מסקס. תשוקתן המינית הסוערת (גם כלפי גברים זרים שאינם בני זוגן) מעולם לא היתה פחותה בעוצמתה מהתשוקה הגברית שנתפסת כמקובלת וכטבעית. גם אצלן היא הוסיפה לבעור ולהניע אותן בחיפושיהן אחר סיפוקים מיניים "אסורים" ו"לא מקובלים". "", קובץ סיפוריה של שירה כרמי, הוא ניסיון נועז שמבקש להפוך את מה שנתפס כשני קטבים במהות הנשית – אהבה בטוחה ושלווה מול תשוקה סוערת ומאיימת – לשני מרכיבים אשר חיים בהרמוניה זה לצד זה, בדואליות ולא בסתירה. "סבתא שלך אהבה גברים, הרבה. איך אפשר לזכור," כך אומרת בסיפור "הכול עובד" הסבתא הקשישה לנכדתה הנבוכה. "גם הבחורות, את מבינה, זה אותו הדבר. רוצות מה שאסור. לא בגלל שזה אסור הן רוצות. לא כמו שמה, הגברים. הן פשוט רוצות. ב"הדרך למלרוז פלייס" מגוללת הגיבורה – מעצבת פנים נשואה ואם לבת קטנה – את סיפור אהבתה לזמר שכוכבו דעך; מערכת יחסים שהחלה עוד בשנות נעוריה, כשהיא היתה מעריצה מבולבלת וחרמנית והוא היה אליל הבנות. ב"יחידת הורים" חוזרת המספרת, שזה עתה נפרדה מבעלה, אל בית ילדותה. לאחר שהיא ננעלת בטעות בחדר, יחד עם הוריה, היא מחליטה לשחק איתם משחק תמים לכאורה שמאחוריו מסתתר סוד על רומן חשאי שניהלה האם בעבר. ב"מה אמרת שאת מחפשת?" יוצאת הגיבורה לקנות ויברטור (לאחר שתפסה את בעלה בוגד עם אישה שהשתמשה בוויברטור שלה), ופוגשת באוטובוס זקנה עם שקית קלמנטינות שמצטרפת לחיפושיה אחר הצעצוע הרוטט. בעלילות הסיפורים, שחלקן מתרחשות בישראל וחלקן בזימבבואה (שם גרה כרמי עם משפחתה בשנים האחרונות), עומדת החושניות הנשית במרכז, גאה ואף מתריסה. גם אם המחיר שהגיבורות משלמות הוא כואב ומייסר – זהו מחיר על כך שהן חיות ללא כל התנצלות חיים מלאים שבהם התשוקה לאהבה ואהבת התשוקה לא מבטלות זו את זו אלא חיות זו לצד זו. "" עוסק באמת קדומה שממעטים לדבר עליה: גם נשים רעבות כל חייהן לתשוקה, להרפתקה ולכיבוש, והכאב הכרוך ברעב הזה הוא אחד ממרכיביו המענגים. זהו ספרה הראשון של שירה כרמי, שזכתה בשנת 2013 במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" ובמקום הראשון בתחרות "צרצר פיס".