שולחן ערוך

בעט חד כסכין מנתחים, מצייר נפתלי גולומב תמונה קשה ביותר של הקונפליקטים הלאומיים והחברתיים המאפיינים את ישראל בפתח המאה העשרים ואחת. ”שולחן ערוך” מעמת את הקורא מול המציאות וההיסטוריה הישראלית על מכלול בעיותיה. עוצמת הספר אינה רק בהעמדת מראה מכאיבה מול כל אחד מאתנו, אלא ביכולתו של גולומב לנסח בצורה בהירה מחשבות המטרידות רבים, ולפשט את הנושאים המעסיקים בעצם ימים אלה את החברה בישראל. גולומב מתמודד עם שאלות המעסיקות כל אדם חושב בישראל, ומנסח תשובות לא פשוטות ולא נוחות. מה שמעסיק את גולומב, המגדיר עצמו בראש ובראשונה כהומניסט, ולדאבוני, מהזן ההולך ונכחד, הוא העיקר האנושי. הוא לא עוסק במי הוא יהודי אלא בשאלה מה הוא יהודי, הוא לא עוסק במידת קדושת התנ”ך אלא במה שנאמר בו. גולומב יורה בליסטראות מכוונות היטב. המטרות דומות לאילו שטווחו בספרו הקודם ”קולאז”, אך הפעם הביקורת מדויקת ואקטואלית יותר: משמעות הדת, עוולות הממסד הדתי והמפלגות הדתיות, הלאומנים הישראלים, הפשיסטים באשר הם, השנאה לערבי, היוהרה היהודית-ישראלית. אי אפשר לסיים את הסכסוך הישראלי פלסטיני על-פי שולחן ערוך דתי ומסורתי. על השולחן של גולומב ערוכים כלים שישמשו את הקורא המחשיב עצמו כחילוני, נאור, ליברל, פלורליסט, הומניסט, או כולם גם יחד, לחשיבה והתמודדות עם המציאות הישראלית. (ד”ר רון פונדק, היסטוריון).