הולכים לאכול

””יָשַׁבְתִּי לֶאֱכוֹל, מוּכָן כְּבָר לְהַתְחִיל, כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ דָּפַק עַל הַדֶּלֶת וְאָמַר, ”אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס?” רֶגַע לִפְנֵי תְּחִילַת הָאֲרוּחָה נִכְנֶסֶת לַבַּיִת פִּילָה. אַחֲרֵי שֶׁהַיֶ ּלֶד מְפַנֶּה לָהּ מָקוֹם, נִכְנָסִים טִיגְרִיס, הִיפּוֹפּוֹטָמִית, לִוְיְתָנִית עֲנָקִית וְעוֹד וְעוֹד חַיּוֹת... וְלַמְרוֹת שֶׁהַבַּיִת הוֹלֵךְ וּמִתְמַלֵּא, וְנִדְמֶה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַכְנִיס אֲפִלּוּ סִכָּה, כָּל חַיָּה טוֹעֶנֶת שֶׁיֵּשׁ עוֹד מָקוֹם וּמַצְלִיחָה לְהִכָּנֵס, עַד שֶׁ.