מעבר לעקרון העונג

זיגמונד פרויד הוספה למעקב זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud;‏ 6 במאי 1856, מורביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה חוקר בתחום הפסיכולוגיה ונוירולוג אוסטרי יהודי. פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים. פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי. יש הרואים את פרויד כאחד המשפיעים על המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקמאיים, וכי רבות מתוך ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים, באות מחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים. עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות לרציונל ולמוסר (שהרי הוא נובע מעיצוב נפשי – תרבותי, כמנגנון מניעה) היא אינה מוצדקת. פרויד ראה דווקא באידאל של האדם הרציונלי והמודע, בעל יכולת הבחירה המלאה, את האדם הבריא, שיכול להכיר במציאות כמו שהיא, ללא קונפליקטים נפשיים בלתי מודעים. תפקידה החברתי של תורתו הוא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים לאני האמיתי שבתוכם, ומבינים יותר את מבנה נפשם, כך שיוכלו לחיות חיים ללא עולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים (אשר כל תכליתם, לפי תורתו, היא סירוס האני האמיתי ושלל היכולות שבו). בשנת 1920 הטיל זיגמונד פרויד פצצה טקסטואלית שהשלכותיה עדיין מורגשות במרחבי הפסיכואנליזה, התרבות וההגות. ההוגה חמור הסבר ולמוד הקרבות הטיפוליים הטיח את תוכחתו במרחבים תרבותיים וקליניים שזה עתה יצאו בשן ועין ובלב מרוסק מהתמודדות בלתי אפשרית עם זירת הקרב של האנושי כנגד הטוב והמיטיב, כפי שהמלחמה העולמית הגדולה הפגינה באופן כה טראומטי. זה הטוב אשר, כפי שז׳אק לאקאן אמר, האנושות חווה תחת הלוגיקה של "הטוב הוא רע והרע הוא טוב". זו הייתה הטחה טקסטואלית שהעמידה ראי מול האנושי ששיקף את צדדיו ההרסניים, במיוחד כלפי עצמו, כעצמיות שהיא קולקטיבית וגם אישית לכל איש ואישה. זה הטוב שלעולם אינו טוב במידה הרצויה ושבעודפותו יש דווקא מן הממית, אך גם מהמחייה ביותר האוחז בשורש החיוּת. עודפות העונג, גם כצורה של אי-עונג, היא גם סבל וצער, אך משום מה אינה כה שלילית עבור הנפש, מכיוון שהיא נמשכת לשם תחת הפיתוי העז למוות. ביצירה פתלתלה ורווית חוסר ביטחון ותשישות מדעית וטיפולית, בשל סרבנותם של המטופלים להינצל מעצמם, פרויד מלמד אותנו ואת עצמו על הרומן שלנו עם הרוע והצער והטוב העודף, דרך העבודה הקלינית שלו במפגשה עם הבלתי אפשרי, המרחב המדעי הביולוגי והמרחב התרבותי והמיתולוגי שתמיד הכיר בתשוקת האדם אל ההרסני והממית. במעבר לעקרון העונג חושף פרויד בעוצמה ובאומץ את חולשת הפסיכואנליזה ואת עוצמתה כשיטה שמתפתחת דווקא מההיסוס ומאי-הנחת בעבודתה שלה, שכן היא נמצאת בחתירה מתמדת בחיפוש אחר האמת, גם בסיכון של השמצתה העצמית כשיטה שאינה עובדת. היא כן "עובדת" במרחב של הבלתי-אפשרי, שבו הלא-מודע אינו מאפשר לאפשרי לחיות בניחותא ולהכיר את עצמו כזהה לעצמו, כחי בתוך המיטיב של דרך האמצע. במלאת מאה שנים להופעתו אנו זוכים עתה לתרגום חדש של מעבר לעקרון העונג מאת רות גינזבורג. זיגמונד פרויד הוספה למעקב זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud;‏ 6 במאי 1856, מורביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה חוקר בתחום הפסיכולוגיה ונוירולוג אוסטרי יהודי. פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים. פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי. יש הרואים את פרויד כאחד המשפיעים על המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקמאיים, וכי רבות מתוך ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים, באות מחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים. עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות לרציונל ולמוסר (שהרי הוא נובע מעיצוב נפשי – תרבותי, כמנגנון מניעה) היא אינה מוצדקת. פרויד ראה דווקא באידאל של האדם הרציונלי והמודע, בעל יכולת הבחירה המלאה, את האדם הבריא, שיכול להכיר במציאות כמו שהיא, ללא קונפליקטים נפשיים בלתי מודעים. תפקידה החברתי של תורתו הוא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים לאני האמיתי שבתוכם, ומבינים יותר את מבנה נפשם, כך שיוכלו לחיות חיים ללא עולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים (אשר כל תכליתם, לפי תורתו, היא סירוס האני האמיתי ושלל היכולות שבו).