מ108 שירים מן הקלאסיקה הסינית

בחר ותרגם דן דאור זאת אנתולוגיה שמרנית למדי (מהמאה ה-6 לפנה”ס ועד המאה ה-11). כל השירים בה נכתבו באלפיים השנים הראשונות של השירה הסינית הקלאסית ומתוך 108 השירים 73 הם מהתקופה שבה הגיעה השירה הסיני ת לשיאה, ומהמשוררים הכי ידועים. העדפתי לתת כמה שירים לכל משורר, כך שאפשר אולי לקבל איזשהו מושג עליו, ולא להביא שירים בודדים (פרט לשירה האנונימית של ’ספר השירים’, והפרק השני, שבא לסקור במהירות את השירה הסינית עד למאה הרביעית לספירה). ובניגוד לנטייתי הטבעית גם הלכתי לפי סדר כרונולוגי, כדי לתת תחושה (לא מטעה, כמדומה) של התפתחות – מהישירות הרעננה של טאוֹ צ’י^ן עד לגודש התרבותי של לי שאנג-יין. ההחלטה לגמור בסוּ דוֹנג-פּוֹ גם היא לא שרירותית לגמרי. שירתו היא מעין סיכום לכל מה שבא קודם, והוא המשורר החשוב ביותר שהרבה לכתוב גם בצורה השירית החדשה, שהיא התרומה המובהקת של תקופת סוֹנג, ה”צְה”.