אגדת משוררי הרחוב

אֲגֻדַּת מְשׁוֹרְרֵי הָרְחוֹב סִפּוּר מַסָּע שֶׁל שִׁירָה נֶחְבֵּאת מִן הָעַיִן שֶׁשּׁוֹאֶלֶת בְּקוֹל: מִי יֹאהַב אוֹתִי? עַד שֶׁהִיא מוֹצֵאת לָהּ בַּיִת. נוּרִית זַרְחִי הִיא כַּלַּת פְּרַס יִשְׂרָאֵל, מְשׁוֹרֶרֶת וְסוֹפֶרֶת עֲטוּרַת שְׁבָחִים. בְּסִפְרָהּ אֲגֻדַּת מְשׁוֹרְרֵי הָרְחוֹב הִיא מַצִּיעָה לָתֵת לַשִּׁירָה לְדַבֵּר אֶת עַצְמָהּ, וּלְאַפְשֵׁר לָהּ לִהְיוֹת חָפְשִׁית וּמְשֻׁחְרֶרֶת: ”שִׁירִים זֶה דָּבָר אֶחָד, וּבָתִּים זֶה דָּבָר אַחֵר”, הִיא כּוֹתֶבֶת. אֶל הַמַּסָּע הָעִירוֹנִי מִצְטָרֵף הַמְּאַיֵּר עוֹבַדְיָה בֶּנִישׁוּ, בּוֹגֵר הַמַּסְלוּל לְתִקְשֹׁרֶת חָזוּתִית בְּשֶׁנְקָר, שֶׁמִּתְגוֹרֵר בְּתֵל אָבִיב. מֵחַלּוֹן דִּירָתוֹ נִשְׁקָף רְחוֹב אִבְּן גַּבִּירוֹל, וְהָעִיר מְהַוָּה הַשְׁרָאָה לַפְּרָטִים הָאֵין-סוֹפִיִּים בְּאִיּוּרָיו. שְׁמוּלִיק וְנוּלִיק, שְׁנֵי גּוּרֵי חֲתוּלִים שֶׁרוֹצִים שֶׁמִּישֶׁהוּ יֹאהַב אוֹתָם, הֵם אוֹרְחִים לֹא צְפוּיִים בְּסַדְנַת כְּתִיבָה הַמִּתְקַיֶּמֶת בַּמַּחְסָן שֶׁבֶּחָצֵר. גּוּרֵי הַחֲתוּלִים מְבַקְּשִׁים לְהִשְׁתַּתֵּף בְּתַחֲרוּת כְּתִיבַת שִׁירִים שֶׁעָלֶיהָ הִכְרִיז רֹאשׁ הָעִיר. בְּמַסָּע שֶׁיִּקַּח אוֹתָם בֵּין רְחוֹבוֹת וּכְבִישִׁים, עִם שָׁמַיִם פְּרוּשִׂים בֵּין עֵצִים, הֵם יִמְצְאוּ אִישׁ רְחוֹב אֶחָד שֶׁיֹּאהַב אוֹתָם בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁבִּקְּשׁוּ.