שערי אהבה

במשך שנים ריתק אליו צבי אביאל את מאזיני ”ציפורי לילה״ בגלי צה”ל. מעטים ידעו, שנופי הקדומים של דרום אמריקה, אותם כה היטיב לשזור בסיפוריו ובשיריו, בעבעו ועלו ממעמקי תודעתו, ללא תיווך האור. הוא אכן עמד מ מש שם, על פסגות האנדים, מצביע בידו על הרכסים האפלים, מסביר בלהט איך נעזבו באמצע בריאתם, פורשים בפני הקונדור ממלכה פרועה, בלתי מרוסנת. צבי אביאל היה איש רנסאנס, פילוסוף, משורר. הוא יצר דברים והחריבם באיבחה, תמיד ספקן, מתוחכם וחד כתער, תמים כילד, רומנטיקן ללא תקנה — איש של ניגודים שהתקיימו בכפיפה אחת תחת קסם בלתי נדלה. מיטיב לראות את העולם מכולנו, בולע אותו בתשוקה של נער פרא, חוצה את הקצוות על מנת לשוב ולמצוא את נפשו בעיניה של דליה, אהובתו היחידה. ששה ספרי שירה פרסם צבי אביאל בחייו. שירים טעונים, קצרים עד כאב, משוועים לעוד. הספר החותם את האנתולוגיה הוא אסופה של שירים שלא ראו אור, מהם שנכתבו בימיו האחרונים. זהו השער השביעי — הפותח את מסעו האחרון.