האביר שאמר לא

נֶד הָאַבִּיר תָּמִיד נֶחְמָד וּמְנֻמָּס, וְהוּא תָּמִיד, תָּמִיד אוֹמֵר כֵּן. בְּכָל מַצָּב. עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, נֶד אוֹמֵר... לֹא. פָּשׁוּט כָּךְ! אֲבָל מָה יַעֲשֶׂה נֶד כְּשֶׁדְּרָקוֹנ ִית בּוֹדְדָה תַּגִּיעַ וְתִרְצֶה לְהִתְיַדֵּד אִתּוֹ? הַאִם הוּא יֹאמַר לָהּ, ”לֹא”? וְאוּלַי יַעֲנֶה לָהּ... ”כֵּן”? לִפְעָמִים מִלָּה אַחַת קְטַנָּה – יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הַכֹּל. סִפּוּר מַצְחִיק, רָגִישׁ וּמַקְסִים עַל הַצָּבַת גְּבוּלוֹת, הִתְפַּתְּחוּת אִישִׁית וַחֲבֵרוּת אֲמִתִּית.