רק רציתי

תמר, ילדה קטנה בת חמש, נמצאת במקלט בקיבוץ בצפון הארץ תחת אש, מרגישה לבד בעולם ואומרת: ”רק רציתי את אימא.” כמו חותמת, האמירה ”רק רציתי” תתגלגל איתה לאורך חייה. תמר תראה את העולם גם מזוויות ההשתקפות ש ל אנשים זרים, המטופלים שלה בבית החולים, שהשפיעו על חייה שלה. זהו סיפור על ארבעה דורות של משפחה אחת, כשבכל דור הושפע מי מבני המשפחה מהמצב הביטחוני בארץ בגוף או בנפש, כמו סיפורה של מדינת ישראל, שבה מלחמות ואהבות, קושי ותקווה, משולבים אלו באלו. הסיפור משתרע על פני השנים 1936 עד 2006, ומעלה את התובנה שהדבר האמיתי נמצא ממש במרחב הקרוב, אבל גם את ההבנה שמשהו גדול חייב להשתנות כדי לשבור את גורלה של שרשרת הדורות במדינה שאדמתה רוויית דם. זמורה זוהר, אחות בית חולים לשעבר, חיה בישוב כמון שבהרי משגב. בסיפורה משתקף עולם בית החולים, שבו עבדה במשך שנים רבות. בעבר הוציאה שני ספרי שירה: חוטים שקופים, 1994; עד סוף התנועה, 1996. זהו ספר הפרוזה הראשון של זמורה.