גומא ורמון

חורבן הבית. עורבני בַּהַתְרָעָה מִהַרְנוּ לִסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת, הִתְכַּנַּסְנוּ דְּרוּכִים. הָיוּ קְצָת בּוּמִים, נִרְאֶה שֶׁלֹּא נְפִילָה. בַּהַרְגָּעָה יָצָאנוּ. הֲקָלָה. רַק קֵן הַצּוּפִיּו ּת, רִקְמַת מַחְשֶׁבֶת עֲדִינָה, מָרוּט עַל שְׁבִיל, תַּחַת שְׂרִיגֵי הַקִּיסוֹס, סְבִיבוֹ נוֹצוֹת זְעִירוֹת, טִפַּת דָּם קְטַנָּה, וְלַשְׁלֶשֶׁת עוֹרְבָנִי. קוֹלוֹת הַמְּצוּקָה תָּמִיד מַזְעִיקִים אוֹתִי לְגָרְשׁוֹ, לְהַצִּילָן מִמַּקּוֹרוֹ – הֵן אוֹרְחוֹת אֶצְלִי בַּגִּנָּה, זֶה לֹא ”הַטֶּבַע”. מַשַּׁק טִיל בְּאִירָן הֵמִיט חֻרְבָּן עַל צוּפִיּוֹת. אֲדֹנָי נָתָן וְעוֹרְבָנִי בָּלַע, וְרַק הִמְהוּם קוֹרֵא קְרַע רַע