בוא כבר הביתה

בַּרְוָז קָם בַּבֹּקֶר לְיוֹם חָדָשׁ, לִדְבָרִים נִפְלָאִים שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת עִם דֹּב הַשָׁכֵן שֶׁלּוֹ. אֲבָל לְמַרְבֵּה הָאַכְזָבָה, דֹּב לֹא בַּבַּיִת. הוּא יָצָא לָדוּג לְבַדּוֹ. בַּרְוָז לֹא י וֹדֵעַ מָה לַעֲשׂוֹת: לִקְרֹא? לְבַשֵּׁל? לִרְאוֹת סֶרֶט? אֲבָל שׁוּם דָּבָר לֹא מְעַנְיֵן בְּלִי דֹּב. לְבַסּוֹף הוּא יוֹצֵא לְחַפֵּשׂ אֶת דֹּב. דֹּב, שֶׁכָּל כָּךְ רָצָה לִהְיוֹת לְבַד בְּשֶׁקֶט, לֹא הִצְלִיחַ לָדוּג בְּלִי בַּרְוָז, וְכָל כָּךְ שָׂמַח כְּשֶׁבַּרְוָז הִגִּיעַ! ג’וֹרִי ג’וֹן, שֶׁכָּתַב אֶת בּוֹא כְּבָר הַבַּיְתָה, יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק אֵיךְ זֶה לִרְצוֹת לִהְיוֹת לְבַד וּבְשֶׁקֶט כְּמוֹ דֹּב, וְגַם אֵיךְ זֶה לִרְצוֹת לִהְיוֹת עִם חֲבֵרִים כְּמוֹ בַּרְוָז. בֶּנְגִ’י דֵיוִיס אָהַב לְאַיֵּר וּלְצַיֵּר מֵאָז שֶׁהָיָה יֶלֶד קָטָן. עַכְשָׁו, כְּשֶׁהוּא כְּבָר גָּדוֹל, וְהָאִיּוּרִים שֶׁלּוֹ הוֹפִיעוּ בִּסְפָרִים וּבִסְרָטִים, הוּא מַמָּשׁ שָׂמֵחַ.