הראיות הצביעו על טעות אנוש

רני רוזנטל: ”הראיות הצביעו על טעות אנוש”, ספרי עתון77, 2025, 74 עמ’ עמדת המשורר בספר הזה היא עמדה כפולה של טרובדור ומטיף בשער: אהבה ומחאה, ארוס ותוכחה. התמסרות גמורה של הרומנטיקן לאהובה (”אני רוצה לע קוב באוזני אחר צעדיך”; ”אני כורע על ברכי משועבד להיותך”) ומחויבות טוטאלית לרעיון האהבה, לצד התקוממות על כשליה של האנושות (”פחד מוות ממעשים שיעשו / בשם צדק שאינו שלי”) וסירוב אֶתי להסיט מבט: ”באשר אלך אצטרך לקחת / את עיני אתי”. הספקטרום של שירי האהבה רחב, מהתרפקות על סערות ההתחלה הרחוקה (”נסעתי ארבעה ימים כדי להיות איתך שלושה”) עד שלוות האהבה הבשלה (”וחוטי הכסף בשערך שופעים עדנה”), ואילו המחאה, כדרכה, ממוקדת בכאן ובעכשיו, ומנוסחת בשפה חריפה ובוערת, חסרת פחד, בכתב יד שיש בו הן מקוריות והן המשך למסורת התוכחה של נביאי הזעם: ”השטן מפנה מבטו באימה / והארץ שקטה. לא נהי, / לא בכי תמרורים, לא קול ברמה”. בין שני הקטבים האלה, שלמעשה אינם מנוגדים אלא צומחים מאותו השורש, מתגלם בספר אני-מאמין הומניסטי מובהק, שמתנסח להפליא בשיר ’ההפך’: אֲנִי מַעֲדִיף אֶת הַפַּחְדָן הָאַלְמוֹנִי בָּשָׂר וָדָם עַל הַגִּבּוֹר הָאַלְמוֹנִי בְּתַפְקִיד יָדוּעַ מֵרֹאשׁ. אֲנִי מַעֲדִיף אֶת אֶזְרְחֵי גָּלִיפּוֹלִי עַל לוֹחֲמֵי גָּלִיפּוֹלִי, גִּבְעַת כַּלָּנִיּוֹת עַל גִּבְעַת תַּחְמֹשֶׁת, אֶת הַנַּחַל עַל הַנח”ל, רְחוֹבוֹת קְרוּיִים בִּשְׁמוֹת פִּרְחֵי בַּר וְלֹא בִּשְׁמוֹת גֶּנֶרָלִים שֶׁבֵּין לְבֵין מְדַגְמְנִים לְמֵדַלְיוֹת וְלֹא בִּשְׁמוֹת מִלְחָמוֹת שֶׁמִּתְהַדְּרוֹת בְּצִדְקָתָן כְּמוֹ טַוָּס בִּזְנָבוֹ וּמְשַׁמְּשׁוֹת אֲחֻזַּת קֶבֶר לַכִּשְׁלוֹנוֹת הַמְּהַדְהֲדִים שֶׁל מְחוֹלְלֵיהֶן, אֵלֶּה המִתְנַקְּזִים לְמִקְצוֹעַ הַמַּנְהִיגוּת בְּכָפוּף לְחֹק הַבְּרֵרָה הַטִּבְעִית וּבְּהַתְאָמָה לְחֹסֶר כִּשּׁוּרֵיהֶם. אֲנִי קוֹרֵא לַיֶּלֶד בִּשְׁמוֹ כְּדֵי לִמְנֹעַ אִי הֲבָנוֹת