תקות חוט השני

הסוניטה האחרונה שלי אֵין עוֹד מַצֵּבוֹת לַזִּכָּרוֹן, רַק אַתְּ בַּדֶּרֶךְ הַדַּלָּה, הַנֶּאֱמָנָה, מַבְטִיחָה: לְעוֹלָם תִּהְיֶינָה הַמִּלִּים רַעֲנַנּוֹת, נִשְׁמָעוֹת בַּלָּאט כְּמוֹ לְטִיפָה אוֹ סְלִיחָה, וַאֲנִי אַקְשִׁיב מְרֻתָּק לַנִּגּוּן הַטָּמִיר הַמְזַרְזֵף אֵלַי אֶת נִיחוֹחוֹ הֶעָצוּב וְאֶחֱלֹם עַל הַנֵּצַח, הַנֵּצַח שֶׁאוֹתוֹ אָמִיר בִּמְעַט הַשּׁוּרוֹת בַּמִּרְוָח הַקָּצוּב. וּבֵין לְבֵין, תִּשָּׁמְרִי אֶצְלִי לָעַד בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁעוֹד מְעַט יִגְוַע, אַחַר כָּךְ תָּעוּפִי אֶל אֶרֶץ הָאוֹר, לְבַד, וְנוֹצוֹת הַמִּלִּים יְעַטְּרוּךְ, וּכְנָפַיִךְ הַיָּפוֹת תִּהְיֶינָה מַזְכֶּרֶת לַשָּׁנִים הַחוֹלְפוֹת, לַחַיִּים שֶׁהָיוּ חֲתוּמִים בְּאַהֲבָה.