מארז החברה הגאונה - כרכים 2-4

אלנה פרנטה הוספה למעקב אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה". מארז מיוחד עם שלושת הכרכים האחרונים (מתוך ארבעה) של הרומאן הגדול שכתבה אלנה פרנטה: 'הסיפור של שם־המשפחה החדש', 'הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו', 'הסיפור של הילדה האבודה'. הסיפור של שם המשפחה החדש - החברה הגאונה: כרך שני המסע המהפנט בן ארבעת הכרכים, המסעיר את הקוראים בארבעים ארצות – מסע שנפתח ב'החברה הגאונה' – נמשך במלוא עוזו בכרך השני של הרומאנים הנפוליטניים מאת אלנה פרנטה, 'הסיפור של שם־המשפחה החדש'. הספר השני חובק כשבע שנים מחייהן של שתי החבֵרות, לִילה ואלנה, מגיל 16 עד 23, מתחילת 1960 ועד סוף 1966. פרנטה ממשיכה להחיות בו באמינות יוצאת־דופן את כל גלריית הדמויות הרחבה של השכונה, המוכּרת לנו מן הכרך הקודם – למעשה, ב־496 עמודי הספר לא נוספו יותר משבע־שמונה דמויות חדשות – אך התמורות בחיי כולן מדהימות. הספר כה מצליח להנחית שוב ושוב הפתעות מרעישות חדשות, עד ש'הטיימס' הלונדוני כתב על פרנטה שהיא מעין "בלזק הפוגש את 'הסופרנוס' וכותב מחדש את התיאוריה הפמיניסטית". הקשר הסימביוטי הייחודי בין לִילה לאלנה עוד מעמיק בספר השני, חרף כל התהפוכות. אכן, נמצא בו יותר קנאה בין השתיים, יותר שנאה, וגם תחרות על בקיאות, על כתיבה, ואפילו על לבו של גבר; ילכו ויתרחבו תקופות של נֶתק בין השתיים; ובעוד אלנה נראית כמי שהולכת ובונה את עצמה, נדמית לִילה כמי שדווקא מוחקת את עצמה בהרס עצמי. ואף־על־פי־כן, עדיין כל אחת מן השתיים מממשת את חלומותיה של האחרת, נפרמת ונבנית מתוך מה שהיא לוקחת מחברתה, תוך כדי שהיא חווה את עצמה – במתח ובהיקסמות – לעומת האחרת, לנוכח מבטה המדומיין. הצליל המטורף של מוחה של האחת מהדהד בצליל מוחה של האחרת. בין המעשים הדרמטיים שעושה אלנה אין כמעט אחד שלא נועד להעמיד "מכת נגד" למה שנראה לה שעושה כרגע חברתה. והשורשים העמוקים שנטעה האחת באחרת אפילו בגיל עשר, מצמיחים משהו מרחיק־לכת עכשיו, בגיל 23. הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו - החברה הגאונה: כרך שלישי 'הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו' – השלישי מתוך ארבעת כרכי 'החבֵרה הגאונה' – מלווה את לִילה ואת אֶלֶנה בעיקר בשנים 1968–1976, מגיל 24 שלהן ועד 32. בסוף הכרך השני היתה אֶלֶנה לאחר לימודיה באוניברסיטה בפיזה, ועל סף נישואים לפייטרו. היא פירסמה רומאן, העתיד להפוך לרב-מכר. לִילה, שזנחה את בעלה סטפנו, חיה בפרבר מרוחק של נפולי עם בנה הקטן ועם אנצו סְקאנו, שהיא נטתה לו חיבה עוד מילדותם. היא עובדת בפרך במפעל הנקניקים של ברונו סוקאבו. ספרה המסעיר של פרנטה ממשיך לערבל עולם דמויות סגור. כמעט לא נושרות ממנו דמויות, ורק חדשות מעטות מתווספות. דמויות שכבר חשבנו שנפרדנו מהן לתמיד שבות אל מרכז העלילה, ותפניות לא-צפויות נוחתות עלינו חדשות לבקרים. מי שברחו מנפולי, ומן המנטליות שלה, ומן הדיאלקט ונעימת הדיבור שלה, עתידים לגלות שנפולי אוחזת בהם בחוזקה ולא מרפה, וכי כל העולם הוא בעצם נפולי. ומי שאינם יוצאים כל חייהם מנפולי, ואף חוזרים לשכונה, בכל-זאת עשויים להמריא גבוה ואולי יש להם "יותר סיפור". כך או כך, שתי הגיבורות נפתחות אל עולם שהשתנה עמוקות בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. זה עולם של מרד הסטודנטים ותהפוכות באוניברסיטאות; של אלימות פוליטית ורציחות מצד הניאו-פשיסטים ולא פחות מצד הקומוניסטים; של זמינותה של הגלולה למניעת היריון; של המחשבים הראשונים המסורבלים (החזון המופלג של לִילה הוא שיהיה מחשב בכל בית); ובעיקר של התפשטות החשיבה הפמיניסטית, שציידת הרעיונות הזריזה והחרוצה אֶלֶנה ממהרת לסגל לעצמה. הקשר בין לִילה לאֶלֶנה בתקופה זו הולך ומצטמצם לחוט-הקול הארוך של הטלפון – השתיים הן זו לזו שתי ישויות מופשטות, שרק קולן מוחשי. לגבי לִילה קיימת אֶלֶנה המדומה, האמורה לחיות גם בשבילה ולממש את חייה האלטרנטיביים. ואילו לגבי אֶלֶנה קיימת לִילה מדומיינת כפולה, התמרור הנערץ של חייה וגם יצור אפל מעורר אימה, חברה שמעוררת תשוקה מתמדת שתיעלם, שתמות. אלה שתי נשים חזקות השולטות כביכול בהתרחשות, מניעות את העלילה – אך לִילה מצליחה בכך מפני שהיא מסגלת לעצמה התנהגות 'גברית', ואֶלֶנה מפני שהיא מיטיבה להשתלט על שפת הגברים והלוגיקה שלהם. כאילו לשתיהן חסר החומר להיות אשה לעצמה, מחוץ לגברים. הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה: כרך רביעי בכרך זה מגיע לסופו המסע המְמַכֵּר בן 1,800 העמודים של כרכי 'החברה הגאונה', שריגש מיליוני קוראים בארבעים וכמה ארצות. ואף שהסיום כבר סוּפּר לכאורה כמין ספוֹילר בעמודים הראשונים של הכרך הראשון, מצליחה פרנטה לחולל תדהמה גם בשורות האחרונות של הספר, המאיימות להַפֵּך את המבט שלנו על כולו. הסיפורים של לִילה ואלנה, ילידות 1944, נפרשים כאן מאמצע שנות השלושים לחייהן ועד שנות השישים שלהן. אלנה, כעת סופרת בינלאומית מצליחה, שפרצה לעולם הגדול, ולִילה, שכל ימיה לא יצאה מנפולי, אך המריאה גבוה בעיר עצמה, חוזרות שתיהן להתגורר בשכונת ילדותן, והסימביוטיות שלהן שואבת לתוכה גם את הדור השני, את ילדיהן. השכונה, מסתבר, אוחזת בהן בחוזקה ואינה מרפה. כל מה שיש להן, לטוב ולרע, נובע ממנה. עולמן הוא בעצם נפולי, והן־עצמן, וגם הדמויות האחרות, נופלות בלי־הרף מן האיטלקית המחונכת אל הדיאלקט הפראי של השכונה, שפת הכֵּנות הנוסחתית שלהן. שתי עובדות – רעידת־האדמה הנוראה בנפולי (1980), המסלקת לתמיד את אשליית היציבות והמוצקות של העולם, והמפגש המחודש עם הזהות הנזילה של אלפונסו קאראצ'י, גבר־אשה המתחזה ללִילה והופך לקוֹפִּי שלה – עשויות להיות מטפורות למה שקורה בכרך הסיום. הדמויות חורגות בו שוב ושוב מגבולותיהן ועושות את הבלתי־צפוי מהן, אפילו הנבלים מביכים אותנו בחריגה מנַבלותם. את דמותה של לִילה קשה יותר ויותר לִתחום בקווי־מתאר מוגדרים, תחושות נשפכות לתוך מנוגדות להן, והחוויה של היטשטשות הקונטורים נעשית טוטלית, חובקת את עולמו של הספר. ספרי 'החברה הגאונה', המערבלים עולם סגור של דמויות, שסיפוריהן עשויים להימשך ולהתרחב בלי סוף, בעלילה פתוחה, סביב אהבות, בגידות, תככים בין־אישיים, תוך נתינת במה לדמויות המשנה, מגיעים בספר האחרון לפינָלֶה, המגלה עד כמה הכרך הפותח היה מחושב וטמן בחובו את זרעי הכרך הרביעי: שורת פרטים, מסוג הבובות האבודות טינה ונוּ של שתי הילדות אלנה ולִילה, מתהדהדים בסוף הדרך כדי להיות מוארים באור לא־צפוי בַּסגירה. כך, בתפירה עילית, נהפך עמלה של אלנה גרֶקו – שכתבה "חודשים וחודשים וחודשים" את כרכי 'החברה הגאונה' "כדי לשוות לה [ללִילה] צורה שקווי המתאר שלה לא יתמוססו" – לעמל שהספר מטיל ספק בהצלחתו. אלנה פרנטה הוספה למעקב אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".