הצחוק - מסה על משמעות הממד הקומי

צילום:Henri Manuel אנרי ברגסון הוספה למעקב אנרי ברגסון נולד בפריז באוקטובר 1859 ומת בפריז ב-1941, בזמן מלחמת העולם השנייה. הוריו היו יהודים, אביו ממוצא פולני ואמו אנגליה. בתחילת דרכו הוכשר להיות מתמטיקאי, ואף זכה בפרס על פתרון לבעיה מתמטית של פסקל (בשנת 1877), אך לאכזבתו הרבה של מורו למתמטיקה החליט ברגסון להמשיך את מסלול לימודיו במדעי הרוח. ב-1878 הוא התקבל ללימודים במוסד הצרפתי היוקרתי École Normale Supérieure, באותה השנה שבה החלו ללמוד שם הסוציאליסט הנודע ז'אן ז'ורס (Jaurès) והסוציולוג אמיל דורקהיים (Durkheim). ב-1881 סיים בהצטיינות את לימודיו במוסד, ונשא הרצאת סיום על "ערכה של הפסיכולוגיה העכשווית". עם סיום לימודיו החל ברגסון ללמד בבית ספר תיכון ובאוניברסיטה. ב-1886 פרסם בכתב העת הצרפתי Revue Philosophique את מאמרו האקדמי הראשון במדעי הרוח: "על הסימולציה הבלתי מודעת במצבים היפנוטיים" (כעשר שנים קודם למחקרים בהיסטריה המפורסמים של פרויד וברוייר).1 עיסוקו בפסיכולוגיה בכלל ובזיכרונות בלתי מודעים בפרט הוביל למינויו לנשיא האגודה למחקר הנפש בלונדון ב-1913. אבל עיקר עיסוקו של ברגסון היה הוראת הפילוסופיה. ב-1900, לאחר שלימד זמן קצר ב־École Normal, קיבל ברגסון משרת מרצה לפילוסופיה יוונית ב־Collège de France, וכעבור כמה שנים עבר לכהן שם כמרצה לפילוסופיה מודרנית עד שנת 1920. שיעוריו והרצאותיו זכו לפופולריות רבה, ויחד עם כתביו השפיעו עמוקות על הוגים בעלי שם בדורו ובדורות שאחריו. ברגסון זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1927. פילוסופיה אינה עיסוק מצחיק, היא עוטה ארשת רצינות וכובד ראש. מה לפילוסופיה ולצחוק? למרות האמור פילוסופים ואנשי מדע רבים עסקו בצחוק, החל מאריסטו ועד ימינו. כבר אריסטו זיהה את העובדה שהצחוק מייחד רק את המין האנושי. למרות זאת, הצחוק אינו מבטא את מהות האנושי. האדם הוא יש חושב, יצור רציונלי, וצחוק אינה תופעה רציונלית. עובדת יסוד זאת עומדת בתשתית העיסוק ארוך השנים בצחוק. תופעת הצחוק נבחנה מבעד לעדשה הרציונלית, ולפיכך שאלת היסוד הייתה: למה האדם צוחק, כלומר, איזו פונקציה ממלא הצחוק בחיי האדם? התשובות לשאלות הללו היו מגוונות, אבל היסוד המשותף להן הוא דחיית העיסוק בשאלה: מהו הצחוק. אַנרי בֶּרגסוֹן (1941-1859), מגדולי ההגות הפילוסופית במאה העשרים, עיצב פילוסופיה שתשתיתה היא הסירוב לראות ברציונליות את תמצית הקיום האנושי. הוא לא הכחיש כי האדם הוא יצור רציונלי, אבל סירב לראות באדם רק יצור רציונלי. לפיכך השאלה היסודית שהציב הייתה: מהו הצחוק? כלומר מה המשמעות של תופעת הצחוק כשלעצמה. מיקוד זה מפנה את הזרקור לשאלה: מה מצחיק אותנו, ולא לשאלה למה הדברים מצחיקים אותנו. הסטת נקודת הכובד לתופעה מבטאת סירוב עמוק לרדוקציוניזם, המבקש להעמיד את כל תופעות הקיום האנושי על יסוד אחד; האדם הוא יש צוחק, כדרך שהוא יש אוהב, סובל וכו', ולא רק יש חושב. החיבור הקטן בהיקפו על הצחוק הוא בעל חשיבות רבה, לא רק משום שהקנה חשיבות ליסוד שנחשב שולי ולא מהותי; אלא גם משום שהמיקוד בצחוק מאפשר לנו לחשוב מחדש על ניסיון חיינו ועל תודעתנו האנושית הקונקרטית. צילום:Henri Manuel אנרי ברגסון הוספה למעקב אנרי ברגסון נולד בפריז באוקטובר 1859 ומת בפריז ב-1941, בזמן מלחמת העולם השנייה. הוריו היו יהודים, אביו ממוצא פולני ואמו אנגליה. בתחילת דרכו הוכשר להיות מתמטיקאי, ואף זכה בפרס על פתרון לבעיה מתמטית של פסקל (בשנת 1877), אך לאכזבתו הרבה של מורו למתמטיקה החליט ברגסון להמשיך את מסלול לימודיו במדעי הרוח. ב-1878 הוא התקבל ללימודים במוסד הצרפתי היוקרתי École Normale Supérieure, באותה השנה שבה החלו ללמוד שם הסוציאליסט הנודע ז'אן ז'ורס (Jaurès) והסוציולוג אמיל דורקהיים (Durkheim). ב-1881 סיים בהצטיינות את לימודיו במוסד, ונשא הרצאת סיום על "ערכה של הפסיכולוגיה העכשווית". עם סיום לימודיו החל ברגסון ללמד בבית ספר תיכון ובאוניברסיטה. ב-1886 פרסם בכתב העת הצרפתי Revue Philosophique את מאמרו האקדמי הראשון במדעי הרוח: "על הסימולציה הבלתי מודעת במצבים היפנוטיים" (כעשר שנים קודם למחקרים בהיסטריה המפורסמים של פרויד וברוייר).1 עיסוקו בפסיכולוגיה בכלל ובזיכרונות בלתי מודעים בפרט הוביל למינויו לנשיא האגודה למחקר הנפש בלונדון ב-1913. אבל עיקר עיסוקו של ברגסון היה הוראת הפילוסופיה. ב-1900, לאחר שלימד זמן קצר ב־École Normal, קיבל ברגסון משרת מרצה לפילוסופיה יוונית ב־Collège de France, וכעבור כמה שנים עבר לכהן שם כמרצה לפילוסופיה מודרנית עד שנת 1920. שיעוריו והרצאותיו זכו לפופולריות רבה, ויחד עם כתביו השפיעו עמוקות על הוגים בעלי שם בדורו ובדורות שאחריו. ברגסון זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1927.