עומס יתר

צילום:ריאן פרויס רון ברנזון הוספה למעקב קוראים לי רון ברנזון (מכנים אותי ברן). תמיד הייתי ילד שמן. אני יודע שאנחנו לא אוהבים להשתמש במילה הזו אבל זו עובדה ברמה המדעית. מבנה גוף, מילה בת שלוש אותיות שלצערי הרב הפכה לקללה עם השנים. גדלתי בצפת, אני שר, לומד משחק, כותב. אני אוהב טבע ואינטראקציה עם אנשים. בשנים האחרונות עבדתי עם הסוכנות היהודית במשלחות לחו"ל. למה אני פה? כי אני לא היחיד שאוהב לאכול. אני רוצה שאנשים אחרים יקראו את הסיפור שלי וירגישו שאני שם לידם, מקשיב להם, נותן כתף לדמעות, חיבוק, חיזוק ומילים מעודדות, רוצה להגיד להם שהם לא לבד בסיפור הזה. כל החיים הרגשתי שאני עומד מול גלגל ענק, ובזמן שכולם שם למעלה, אני מחכה בכניסה, מנסה להבין אם יש הגבלת משקל למתקן הזה. אני מחכה לבוקר שבו אקום לקוביות בבטן, מחכה לחוסר התיאבון שיעזור לי במלחמה להיות רזה יותר, לאהבה הראשונה שמעולם לא חשבתי שאני ראוי לה כי "מי יאהב אותי ככה?", מחכה להשתקפות במראה שאוכל לאהוב, ומתעקש לנסות, כל יום מחדש, להצליח לאהוב את עצמי כפי שאני. לאהוב באמת. כאן מגיע החלק בו אני צריך לספר לכם על כל מה שהצלחתי להשיג בחיים לצד תמונה מוצלחת, אז שימו חגורות (אם הן עולות עליכם) ותהיו מוכנים: רון ברנזון, בן 24 מצפת. ידוע בתור הכפיל של הרקולס, שובר הלבבות ומציל החתולים שנתקעו על עצים. ידוע באמת בתור שחקן, זמר, מעריץ פחמימות פשוטות, אוהב טבע ואדם. הייתי אומר שהספר 'עומס יתר' מזדהה איתכם, אוהבי המתוקים ורגשות האשמה, אבל לא בכבדות, אלא בהומור ובסוג-של קלילות. הוא יהיה לכם לחבר, איש סוד, כזה שעבר ועובר חוויות דומות לשלכם ונותן תקווה שבכל יום גשום, יש קרואסון שוקולד שרק מחכה לצוץ מבעד לעננים ולהאיר את היום של כולנו. ותזכרו, אימא תמיד אמרה לי, "אין פחמימה ריקה, יש פחמימה שריק לה". צילום:ריאן פרויס רון ברנזון הוספה למעקב קוראים לי רון ברנזון (מכנים אותי ברן). תמיד הייתי ילד שמן. אני יודע שאנחנו לא אוהבים להשתמש במילה הזו אבל זו עובדה ברמה המדעית. מבנה גוף, מילה בת שלוש אותיות שלצערי הרב הפכה לקללה עם השנים. גדלתי בצפת, אני שר, לומד משחק, כותב. אני אוהב טבע ואינטראקציה עם אנשים. בשנים האחרונות עבדתי עם הסוכנות היהודית במשלחות לחו"ל. למה אני פה? כי אני לא היחיד שאוהב לאכול. אני רוצה שאנשים אחרים יקראו את הסיפור שלי וירגישו שאני שם לידם, מקשיב להם, נותן כתף לדמעות, חיבוק, חיזוק ומילים מעודדות, רוצה להגיד להם שהם לא לבד בסיפור הזה.