מישהו קורא בשמי ונעלם

הסיפור הזה נכתב בגינה, לפנות בוקר, בזמן הריק שבין ספר שכבר נכתב ונגמר לבין ספר חדש שאולי לא יכתב, בשעה שבה השמש תקועה מאחורי ההרים, לא החליטה אם לזרוח או לא לזרוח וכל כך ברור שאלה החיים עצמם, בלי rewind ובלי fast forward. בשעה הזאת, לפנות בוקר, אפשר להסתכל ולראות ולהקשיב: דבורה מעופפת, ירגזי קטן שהתחפש לעלה נוצץ, חתול שעבר כאן או לא עבר והעתיד שמחלחל כבר אל תוך הזמן שנעצר.