שיח על אומנות ויופי

בספר זה מוצגים ומבוררים השקפותיהם של שלושה מגדולי הוגי הדעות הצרפתים יהודים, וולדימיר ינקלביץ', עמנואל לוינס, וז'ק דרידה, ביחסם לאסתטיקה, ליופי ולאומנות. ינקלביץ', פסנתרן בעצמו, היה פילוסוף המוזיקה והאומנות. הוא העמיד את ההגות שלו בין השאר על המושגים "אינני יודע מה" ו-"כמעט כלום" אשר אותם נפענח ונחבר להבנת האניגמה של תהליכי היצירה האומנותית. "כדי ליצור צריך ליצור; שמעיד לא רק על כך שהיצירה תמיד מתחילה מעצמה, ואין מתכון ללמוד כיצד ליצור. הבורא-היוצר קובע את המהות עם הצבת הקיום, את האפשרות יחד עם הממשות". לפיו, היצירה היא רגע של חסד שצריך לתפוס , וגם משהו שאוחז באומן בלי שיהיה מודע לכך". נעקוב אחר התיאורים שלו את היצירות המוזיקליות ועולמות המחברים, שהם נרטיבים מלאי קסם, מרובי גוונים וזוויות ראיה. המוזיקה אומרת בשירה את מה שהמילה מבטאת בדיבור, אך היא פועלת במישור אחר מזה של המשמעות המכוונת: היקום המוזיקלי נמצא, בדרך כלל, בקוטב הנגדי לכל מערכת קוהרנטית ובניגוד לעולם ההגות הפילוסופית השואפת ללכידות רציונלית, למכלול נתפס והגיוני, שהמוזיקה אינה מכירה בכך. כמו התנועה וההתהוות, היא נס תמידי שמגשים את הבלתי אפשרי בכל צעד מחדש. קסם המוזיקה הוא "יקר ערך כמו שיקרים לנו הילדות, התמימות או היקרים לנו שנגזר עליהם למות; הקסם חולף ושביר ותחושת קצו הקרב עוטפת במלנכוליה פיוטית את מצב החסד שהיא מחוללת". יצטט ינקלביץ' את שופן. לוינס פילוסוף האתיקה, ממעט לדון באסתטיקה ובאומנות, ובוחן אותם בפריזמה של האחריות לאחר, ולאחרות. נגלה מדוע עבורו האומנות איננה אמת, והציור והפיסול נושאים רק את צילה (של האמת). אם כן, היכן קיים מקום ומשמעות ליופי, ומהם היצירות שלוינס מכיר בהם כבעלות משקל ותוכן? כך למשל הוא מקבל את עבודותיו של היוצר הרב תחומי סשה סוסנו, המשורר פאול צלאן, והצייר ז'אן מישל אטלן. כיצד דווקא יצירותיהם פתוחות אל ההתחייבות לאחר. המבט של לוינס על האומנות ועל היופי נטבע בחותם כבד של ימי האימה של השואה; הוא נושא את תחושת הבגידה של התרבות ושל האומנות, שנחשבה למתקדמת, אבל שיתפה פעולה עם הדיקטטורות הרצחניות, עם הנאצים, או נשארה אדישה ואטומה. האומנות לא יכולה להבטיח דבר מבחינה מוסרית או מהיבטים של החוק. היא נתפסת ככיסוי לפשעים. כהסחת דעת מהמציאות האיומה. אלא אם היא פונה אל האחר, מושיטה לו יד. דרידה, מאבות הדקונסטרוקציה, עוקף את הצורך להגדיר אסתטיקה ואומנות. עבורו היצירה איננה צריכה למילים, ואינה חייבת לייצוג חזותי או מילולי, ואי אפשר לדבר עליה באופן ישיר. בספר אנו עוקבים אחרי השיח שלו על יצירות מעשה האומנות, על העקבות של פעולות האומנים, ומגלים את הפירוק וההרכבה של הטקסטים של אפלטון, קאנט, היידגר ואחרים על אסתטיקה. נגלה את גאוניותו ומקוריותו בניתוח יצירות. דרידה מנסה לפרק את הגישות המקובלות, ומטשטש את הניגודיות בין פנימי/חיצוני, בין מהות/שוליות, בין תוכן/מסגרת, צורה/תוכן, חומר/רוח, ומברר את התלות בין המונחים האלה, כפי שנעמוד על כך בספר. מה המשותף ומה השונה או המנוגד בין שלושת הפילוסופים ביחסם ליופי ואומנות? האם גישות ומקורות יהודיים השפיעו בדרך זו או אחרת על מאמריהם בנושאי האומנות, היופי, האסתטיקה?