אולי כדאי שתשבו

יש כמה דרכים לספר את הסיפור הזה. אני יכולה לספר את הסיפור של מי שאובחן בסרטן דם, ומי שהכליות שלו כבר קרסו בגלל הגילוי המאוחר ונזקק לתרומת כליה. זה סיפור כואב, כמו כל מי שחלה בסרטן, אבל זה הסיפור שלו, לא שלי. ואני רוצה לספר את הסיפור שלי שאמנם כרוך בשלו, כמו שאני כרוכה בו, אבל הא גם רק שלי - שמחפשת את בעלה מחדש בתוך מי שהוא נהיה לאחר שחלה. גם את עצמי אני מחפשת, גם אני נעלמתי לי. למרות שלפעמים אני עדיין מתעקשת להשאיר אותי כפי שהייתי. ואולי בעצם, זה הסיפור של 'אנחנו', שהלכנו לאיבוד, ואני מנסה למצוא גם אותנו מחדש. לפעמים אני מנהלת טבלה דמיונית בראשי של כל מה שרציתי לעשות פעם, ואז אני מנסה להבין מה מתוך זה אני עדיין יכולה לעשות עם אבישי ומה לא. לאכול בחוץ – כן. לטוס לתאילנד - אולי. לשתות אלכוהול – לא. לפעמים אני ממלאה את הטבלה בדברים פשוטים ומספרת לעצמי שאני שמחה בהם, ולפעמים אני עושה איקס אדום גדול וזועם על כל השורות ועל כל העמודות, מרגישה חמדנית לחשוב בכלל על משהו שהוא מעבר לכך שאבישי יהיה בריא. שאולי זה לא ראוי לחלום יותר חלומות, גם אם הם פשוטים. ואת כל הדברים האלה אני שומרת בלב ונועלת, מתייקת אותם במגירה של אשמה שנולדה כשהוא חלה, כאילו יש איזו מכסה של אשמה שצריכה לדבוק במישהו ורק אני הייתי לידה כדי להידבק בה. אולי כדאי שתשבו הוא גם הסיפור על הסרטן של אבישי. אבל הוא בעיקר - הסיפור שלי.