מאדי

ג׳ונאלין הגיעה מהפיליפינים לישראל לפני שמונה שנים, ארבעה חודשים ושניים עשר ימים. בזמן הזה היא צמודה ליצחק, קשיש נרגן מרמת־גן שתלוי בה יותר ממה שהוא מוכן להודות. היא מקלחת, מלבישה, משכיבה במיטה, מבשלת ויושבת ומדברת איתו, כך שאף אחד מהם לא ירגיש לבד. היא נאחזת בסופי השבוע החופשיים עם חברותיה המטפלות ובביקורים בכנסייה. הטלפון הנייד שלה הוא הקשר היחידי שיש לה לחיים שהותירה מאחור – לבעלה אנג׳לו ולבתה מאדי – האנשים שלמענם הגיעה לעבוד בישראל לפני כל־כך הרבה זמן. הקושי שבמרחק ובגעגוע נעשה קשה עוד יותר עבור ג׳ונאלין כשהיא מגלה פרטים מטרידים על אופן ההתמודדות של בעלה עם היעדרה, והיא נאלצת לבחון מחדש את בחירותיה ולהתעמת עם התוצאות של הקרבתה.היא נובלה עדינה ומעוררת מחשבה ששמה במרכזה דמות שהקורא הישראלי רגיל לראות כדמות משנה, אם בכלל. היחסים שבין מטפל למטופל, בדידות וגעגועים הם תמות מרכזיות בנובלה, ואלו מקבלות בתוכה ייצוג חדש בספרות הישראלית.