מימי לא קראתי לאשתי : זוגיות בחסידות גור

בשנת תש"ח, מיד לאחר הקמת המדינה, עלה על כס האדמו"ר של חסידות גור ר' ישראל אלתר. בכוח אישיותו הכריזמטית הצליח ר' ישראל להחיות מחדש את חצר החסידות, שהושמדה ברובה בפולין והוסיפה להידלדל לאחר השואה בשל הסחף אל מחוץ לגבולות העולם הדתי. הוא גיבש אותה לקבוצה חברתית גדולה, חזקה ודומיננטית בחברה הכלל־חרדית ועיצב אותה כ'חברת קדוּשה', המתרחקת מכל מה שעלול לעורר את היצר המיני, הרבה מעבר למה שההלכה מחייבת.חסידות גור, החסידות הגדולה בישראל כיום, מונה עשרות אלפים, אך רק מעטים מכירים את אורח חייהם ואת תפיסת עולמם. זהו ספר מסע אל תוככי חסידות ייחודית זו והתחקות אחר אתוס הקדוּשה – הפרישות המינית - המארגן את חיי חסידיה במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי, מעצב את דרכי החינוך המיני שניתן בה, את תהליך בחירת בן או בת הזוג, את ההדרכה לקראת חיי הנישואין, את יום הכלולות עצמו ואת יחסי האישות של חסידיה. למונחים כמו אהבה, יצר וחיי אישות ניתנת בחסידות גור משמעות שונה עד מאוד מזו הרווחת בעולם המערבי המודרני.ספר זה הוא פריו של מחקר חלוצי המתאר בפירוט, לראשונה, את תהליך הקמתה של משפחה בחברה החרדית ופורשֹ לפני קוראיו תמונה רחבה של אורח חיים בחצר חסידית בישראל שאינה חולקת עם 'חברת הלומדים' החרדית אורחות חיים וסדרי עדיפות זהים.'מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי, אלא לאשתי ביתי ולשורי שָֹדִי' נכתב במסכת שבת (דף קיח עמ' ב). בריאיון שערכה נאוה וסרמן הסבירה לה לאה (שם בדוי): 'קריאה בשם יוצרת קרבה. את יכולה לבדוק את זה על עצמך. כשאת קוראת למישהי "לאה בואי", ולא "תלמידתי בואי", את כבר מרגישה יותר קרבה. יש אצלנו כל מיני סייגים כדי לא להגיע למצב של קרבה מדי גבוהה. זה מובא כבר במקורות שהיה תנא שקרא לאשתו – ביתו'. מכאן נגזרה כותרתו של הספר: .