סיפורים פילוסופיים

האמנות הממירה את הכאב לפרחים (מהסיפור: שרה הולצמן, עמ’ 40/1) את הסיפורים המכונסים בספר כתב הרצל מ־1887 עד צאתו לפריז ב־1892, ככתב העיתון הווינאי נוֹיֶה פרָייה פּרֵסֶה ולאחר שובו לווינה ב־1895. אין ל הבדיל בין הרצל הסופר והמחזאי ובין הרצל המדינאי: השקפותיו על הסבל והמוסר האנושיים, ההמון והיחיד, על החברה והמדינה, העונג והחובה, אהבת איש לאשה והורים לילדיהם, יחסיו לקִדמה ולטכנולוגיה, כל אלה מצאו את ביטוים בסיפורים אלה. הסביבה, חוויות החיים השוליות למראית־עין, שחווה המספר, הן לרוב רק נקודות המוצא לסיפורים. ואולם המעטֶה החיצוני משמש רק כפתיח ומסגרת לדיון במהות לבעיה מרכזית. היכולת לראות לפנימיותם של הדברים, ללבם של האנשים, היא שהביאה את הרצל לומר את אשר עם לבו בשאלה היהודית – להציג אותה במערומיה, על כל האמת, הכיעור והיופי. הסיפורים הן מעין מראה לדרכו של הרצל אל עצמו, אל הכרת מצוקות האדם בכלל ומצוקת היהודים בפרט.