עד יום הימים

היא נכנסת בלב הולם ונבלעת בין כותלי בית הספר. מעולם לא נפגשו במקום אחר. לפעמים היא רוצה לומר לו שייקח אותה למקום נעים יותר, חמים יותר, אבל לא מעיזה לבקש. היא אומרת דברים כאלה רק בשקט. בלב. כשאף אחד לא שומע. קח אותי קח אותי קח אותי מפה. אולי בכלל אין לו מקום בעולם שאליו הוא יכול להביא אותה. היא לא יודעת. או שאולי הוא בכלל מתבייש בה. היא לא מסוגלת לשאול. קר ומוזר פה בערב שבת. הבניין הגדול אפל ודומם. רק חדרו הקטן, חדר סגן המנהל הפונה אל הרחוב, מואר מאחורי הווילונות הכתומים. הוא מחכה לה. ילדה בת 14 מאמינה שסגן מנהל בית הספר מאוהב בה. הדברים שנעשים בחדר האחות קשים, אבל המכתבים שהוא כותב לה מנחמים. עד שהם מתגלים. אישה בת 41 חיה את חייה הטובים, המלאים. היא אמא לשני ילדים קטנים. יש לה קריירה משגשגת ובעל אוהב. אבל יום אחד, בלי לדעת למה, היא מתחילה חקירה כמו בלשית. היא מנסה להבין: מה באמת היה שם? ספרה של שרית סרדס־טרוטינו חושף בדיוק מצמרר כרוניקה של טראומה שקופאת בזמן. באופן שקשה מאוד לעכל, אך אין אפשרות שלא להשתאות מכוחו הייחודי, היא מתארת את הפיצול, את הכמיהה הנואשת להכרה, את המאבק האין־סופי להבנה. בשפה דיווחית, כמו תיעודית, מצליחה סרדס־טרוטינו לספר את מה שאין עבורו מילים, ולתאר את הדברים שאי אפשר לגלות. שרית סרדס־טרוטינו היא עיתונאית ותחקירנית במדיה הכתובה והמשודרת.