תכף אשוב

מכונת זמן הַלְוַאי שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לַחְזֹר חֲצִי שָׁעָה אָחוֹרָהכְּדֵי שֶׁאוּכַל לֶאֱכֹלשׁוּבאֶת מְנַת הַפַּסְטָה שֶׁהֵכַנְתִּי.וְכָךְ, לַחְזֹרשׁוּבוָשׁוּבוָשׁוּבלְלֹא זִכְרוֹן הַשֹּבַעכְּמוֹ אַהֲבָה לְאִישׁ. שירי תכף אשוב, ספרה השני של עמליה הדר, מתגלגלים בין שערי 'זמן' — יסוד הנרמז בכותרת הספר — מן השער 'זמן אלוהים', הנפתח ב"בְּרֵאשִׁית הָיְתָה קְרִיעָה" עד לשער 'זמן זמן' המסתיים במילים "הַנֶּחָמָה שֶׁבְּאָמָּנוּת אִי–הַיְּדִיעָה". בין הקריעה הנחרצת לנחמה המהוססת נפרשת התבוננות ערנית, מפוכחת וחומלת, בעצמי ובמציאות. החמלה, לרוב, מוענקת לאחֵר, ואילו המבט פנימה חד וחשוף, רואה–כל, מרוכך לעתים בהומור. תכף אשוב הוא ספר בשל ועדין שבו לזמן — גיבורו ה'רשמי' — כמו למבט, איכות דואלית: הוא אמנם חסר רחמים, אבל בעולם הכאוטי הנע בין בראשית לאסון, הוא גם מפייס ומרפא: "זְמַן חוֹל / נוֹזֵל / מְצַמְצֵם חֲשֵׁכוֹת לְאִטּוֹ / מַקְפִּיא אֶת הַכְּאֵב." טל ניצן