זה לא הבית

כשהיא בת שש עשרה עושה איה את הצעד הכי מרדני ואימפולסיבי. היא חוצה גבול בניסיון נואש לפוגג געגוע נורא, לבטל את גזירת ההגירה שנכפתה עליה. איה בורחת מהבית כדי לברוח הביתה. אלא שבסופו של דבר היא עצמה, וגם משפחתה, נותרות ללא בית. איה והוריה, אפרת ואורי, מהגרים ללונדון בעקבות הצעת עבודה שמקבל אורי. יונתן אחיה האהוב של איה נשאר בארץ כדי להתגייס. אבל איה לא מוצאת את מקומה בעיר הזרה. הקור עז, והיא בודדה ואומללה ומתגעגעת נואשות לאחיה האהוב ולתל אביב."...איה מתגעגעת לחברות שלה, לשכונה, לשמש, לרחובות עם ריח האספלט הנמס, לשיטוט בין חלונות הראווה בדרך לים, וליוני. יותר מכל היא מתגעגעת ליוני. האנשים בלונדון נראים לה כמו בובות תיאטרון. היא שונאת את העור החיוור והלחיים האדומות, ואת ההתנשאות המרומזת. וגם את האחרים, הזרים, הזהירים, כהי העור עם הטורבנים או כובעי הפרווה, שנדמה שהראש שלהם מורכן והחיוך שלהם מתנצל, גם את השנואים היא שונאת." כעבור חודשים ארוכים של דכדוך ותחינה נואלת בפני הוריה שישלחו אותה בחזרה לישראל, היא מחליטה לברוח. במשך שלושה שבועות היא משוטטת ברחובות הקפואים ומתכננת את נסיעתה הביתה. באחד הימים היא פוגשת את ג'יימס, בעל חנות ירקות, מהגר מג'מייקה שהופך למושיעה וידידה, וגם אחרי שג'יימס מחזיר את איה להוריה, נמשך במשך שנים ארוכות הקשר המיטיב בין השניים. בסופו של דבר שבים איה והוריה לישראל. אבל היעלמותה של איה -בסך הכל שלושה שבועות- שוברת את ליבם ומרסקת את המארג המשפחתי. אט אט מציפה איה כאב סמוי, יחסים עכורים, סיפור אהבה סודי ושבר רב דורי שמלווה את המשפחה הקטנה לשארית הימים. בכל אחד מהם מותירה טראומת הפירוק את רישומה. הדמויות ברומן "זה לא הבית" נדרשות לשאת הגירה, עקירה ונדודים, לבחון בית ובייתיות, מרחק, קירבה והקרבה, ואהבה.