ואנגרי : סיפור חייה של ואנגי מאטאיי, האישה שנטעה ארבעים מיליון עצים

ואנגרי יצאה בריצה מבית הבוץ. האבנים הכאיבו לכפות רגליה היחפות, אבל היא התעלמה מהכאב. "איפה הנחל שלי?" זעקה כשהגיעה למקום שהתפתל בו רק לפני חמש שנים הנחל. "איפה העצים שלי? איפה המעיין שלי? אמא, מה קרה פה בקניה? עזבתי ארץ ירוקה וחזרתי למדבר?" "הנחל התייבש בתי. גם המעיין." ענתה אמהּ בקול חנוק מדמעות. "אנשים רודפי בצע כרתו את כל העצים שלנו, והם ממשיכים וכורתים יערות שלמים. בגללם קניה הופכת למדבר, לילדים אין אוכל מזין לאכול ומים צלולים לשתות." "אמא, אני מבטיחה לך שאני אחזיר את הנחלים, את המעיינות ואת הצבע הירוק לקניה."ניגבה ואנגרי את הדמעה שגלשה על לחיה של אמהּ. "אני לא יודעת איך, אבל אני נשבעת לך שאעשה זאת!" ואנגרי קיימה את שבועתה והצליחה לחולל נס - היא שכנעה מאות נשים כפריות לשתול מיליוני עצים ולהחזיר לקניה את כל זני העצים שצמחו בה בעבר. בזכות העצים חזרו המעיינות לנבוע, והנחלים - להתפתל בין הגבעות. וכששתלו הנשים הכפריות את העצים, נשתלו במוחן רעיונות חדשים: הן הבינו שהן יכולות לדאוג בעצמן לגורלן ולגורל ילדיהן. הן הבינו שהן יכולות לפתור את בעיית הרעב והצמא ואינן צריכות לחכות שמישהו אחר יעשה זאת עבורן. בשנת 2004 זכתה ואנגרי מאטאיי בפרס נובל - היא החזירה את הצבע הירוק לארצה קניה, ואת התקווה והגאווה לתושביה. תמר וֶרֶטֶה־זהבי נולדה בירושלים ב־ 1959. זמן רב גרה בפריז, וכתבה שם עבודת דוקטור על התפתחות דימויים פוליטיים אצל ילדים. היא מרצה על חינוך לגיל הרך במכללה לחינוך על שם דוד ילין ומנחה קבוצות דיאלוג בין יהודים לערבים, צעירים ומבוגרים. ואנגרי הוא ספרה השמיני. מספריה הקודמים בסדרת ספריה לנוער: לפחד יש ריח (2012), גנדי (2011), מרטין (2010, על מרטין לותר קינג), סלטה לאחור (2008) ושרוטה (2007) שתורגם לגרמנית ולאיטלקית. תמר מתגוררת בירושלים עם בעלה האמן ועם שלושת ילדיהם.