תור הפלאות

ברונו, נער מתבונן ורגיש, ואמו חוזרים ברכבת־לילה, ב"קרון שמור עם מושבים יציבים, מפיות לבנות, רקומות, במקום המיועד לראש". לאחר זמן מה נכנסת לקרון מלצרית, נערה צעירה, ו"החלה מגישה קפה־לילה ועוגות גבינה". לתוך הסצנה השלווה והאנינה הזו, המייצגת את הווי החיים של השכבה היהודית הבורגנית בממלכה האוסטרו־הונגרית, משלב אהרן אפלפלד רכיבים מאיימים המעידים על כך כי הנסיעה הזו, המתרחשת על סף מלחמת העולם השנייה, שונה מקודמותיה והיא מבשרת נסיעה אחרת, זו החותמת את החלק הראשון של הרומן, שבה רתוקים האם והבן ל"רכבת־המשא ששעטה דרומה". החלק השני של תור הפלאות מתרחש "ככלות הכל ולאחר שנים רבות", כשברונו חוזר "אל עירו, אל עיר מכורתו". אבל ברונו זה שונה מאוד מברונו הנער, ואף עירו השתנתה מאוד. היא אותה העיר ואף על פי כן אחרת לגמרי. תור הפלאות ראה אור לראשונה ב־1978 והוא מהווה אבן דרך בסיפורת של אפלפלד. הגיעו כאן לגיבושם כמה מהעמדות ההגותיות וכמה מהעקרונות הפואטיים האופייניים ליצירתו הבשלה של הסופר. ביניהם: לא את הכול יש לעצב, יש עניינים כמו הזוועות במחנות, שמוטב לשתוק עליהם. יש לחוס על כבודו של האדם ולא לחשוף את כיעורו בשעה שהוא לפות בציפורניו של הטורף. הילד, משום רעננות מבטו ומשום פנימיותו הנקייה מדעה קדומה, מסוגל לעתים לראות רחוק יותר מעינו המשוחדת של המבוגר. היהודי במלחמת העולם השנייה נרצח משום יהדותו, אך באותו זמן כבר היה במעבר אל ההתבוללות. דווקא בשעת דמדומים זו הואשם ונדון על אמונה שכבתה בו. זו הטרגדיה של היהודי המודרני. ולבסוף, התרבות האירופית היא מעטה נאה אבל דק – מתחתיו שורצים הדמונים. תור הפלאות, סיפורם של ברונו ובני משפחתו, המייצגים את כולנו, יהודים פליטי האשליות המודרניות הגדולות שהיה לנו חלק בטיפוחן, הוא מספריו הגדולים של אהרן אפלפלד ואחד מהספרים החשובים ביותר שראו אור במאה השנים האחרונות.