מחויבות כפולה

גיבורי הספר הם רופאים מומחים, מנהלי מחלקות בבתי החולים הממשלתיים בישראל. הספר מתחקה אחר מאבקם לקבלת היתר לעסוק ברפואה פרטית, גם בהיותם מנהלים במשרה מלאה בארגון ציבורי. הראשונים לדרוש היתר לעבודה פרטית, כבר בשנת 1949, היו עשרה רופאים בבית החולים הממשלתי חיפה. שלוש שנים קודם לכן כשל מאבקם של מנהלי המחלקות בבית החולים בלינסון, שבבעלות קופת חולם הכללית, לקבל היתר כזה, כישלון שייצג את חולשת מעמדם בארגון. על רקע זה דרישתם לקבלת ההיתר סמלה את התנתקותם מערכי הארגון ואת הגבול שסמנו למחויבותם ללקוחותיו.מאבק הרופאים-המנהלים במוסדות הקופה היה התשתית הרעיונית של רופאי בתי החולים הממשלתיים. נחושים לעבוד גם ברפואה פרטית, הם גיסו את ההסתדרות הרפואית לתמוך במאבקם וקראו לחרם על המנהל הכללי של משרד הבריאות – מתנגד מוצהר של העבודה הפרטית. בתמיכתה בדרישות המנהלים הפקירה ההסתדרות הרפואית שליש מחבריה, רופאים פרטיים שאיבדו את מעט הלקוחות  שהיו להם לטובת המומחים.  בקיץ 1953 ניתן למנהלים בבתי החולים הממשלתיים היתר מגביל לעסוק ברפואה פרטית. תנאי ההיתר הופרו על ידי הרופאים עוד בטרם יבש הדיו על המסמך. ניסיונותיהם להרחיב את גבולות ההיתר לא צלחו. במגמה לגמד את השפעתו הוצג ההיתר כפתרון מקומי, הטבה שניתנה למספר קטן של רופאים בכירים. למעשה, ניתן למצוא את נוכחותו בכל היבט של מערכת הבריאות בישראל כיום: באחיזתם של המנהלים במערכת הציבורית, בשמירה על חופש התמרון שלהם בין הפרטי לציבורי, בזליגה מתמשכת של הציבורי לפרטי.היא אחות בדימוס. בעבודתה שילבה הוראה לצד עבודה בשדה הקליני כאחות בחדר מיון ותפקיד מנהלי כאחות כללית; חברה בלשכת האתיקה של האחים והאחיות בישראל.