ראויה לשבח

“בדיוק” פייגי מחאה כף אל כף, מרוצה מעצמה “רק השעון שלי יכול לפתוח את המכסה”. “נו, אז תפתחי, אני חייבת לחזור הביתה”. מבוכה צבעה את לחייה של פייגי באדום והחיוך נמחה מפניה. היא פתחה את פיה וסגרה אותו כמה פעמים, חוככת בדעתה איך לגלות לתמר שהעניין אינו פשוט כל כך כמו שהיא חושבת.בין הווה לעבר, בין שמחה לגעגוע, בין בדידות לידידות – הן מעניקות זו לזו השראה. זכות נוספת על כל מה שקורה סביבן.