לא אלך בלי אחותי

בשתיים בלילה הרגשתי לפתע נגיעה זהירה בכתפי. קולו הקרוב של אבי שלף אותי מתוך החלום המתוק. הוא אמר בשקט, "קום, מוני, יש בביתנו אנשים זרים." משהו במשפט השקט והקר הזה עורר אותי מייד, כמו שפכו עליי דלי של מי קרח. בבת אחת קפצתי ממיטתי המאולתרת. החדר הגדול שבו ישנתי בחברת אבא ואימא היה מואר. "אנחנו צריכים לנסוע ליומיים־שלושה לדאצ'ה שלנו בחוף הים," שיקר לי אבי. הספר לא אלך בלי אחותי נולד מזיכרונותיהם של אבי ואימי, שאותם שיתפו עימי. החוויות המרגשות שעליהן סיפרו לי נגעו עמוק לליבי וליוו את חיי. אגרתי את הסיפורים כמו חרוזים שנאספו בזה אחר זה לשרשרת קסומה, עד שהבשילו לזרום אל הדפים הלבנים, נוסף על זיכרונותיי שלי. במרוצת השנים, על רקע נופים יפים ומגוונים, גורלות נפגשים ורוקמים יחדיו סאגה משפחתית מרתקת.