הטיפה והדמעה

הַטִּפָּה יוּלִי הָיְתָה מְתוּקָה וְהַדִּמְעָה אַיָּה מְלוּחָה, הַדִּמְעָה אַיָּה הָיְתָה עֲצוּבָה וְהַטִּפָּה יוּלִי שְׂמֵחָה. כְּשֶׁיּוּלִי סִפְּרָה לַדִּמְעָה מָה מַרְגִּישִׁים כְּשֶׁנִּמְצָאִים בַּשָּׁמַיִם, שִׁתְּפָה אוֹתָהּ אַיָּה בְּכָל הַסּוֹדוֹת עַל הַמִּנְהָרוֹת שֶׁקַּיָּמוֹת מֵאֲחוֹרֵי הָעֵינַיִם. וּכְשֶׁיוּלִי לִמְּדָה אֶת הַדִּמְעָה כֵּיצַד מִתְאַדִּים אַיָּה הֶרְאֲתָה לָהּ אֵיךְ – כְּשֶׁמְּנַסִּים לֹא לִבְכּוֹת – נֶאֱחָזִים חָזָק־חָזָק בָּרִיסִים. טִפָּה וְדִמְעָה, שֶׁנִּפְגָּשׁוֹת עַל גַּבֵּי דַּף צִיּוּר בְּגַן הַיְּלָדִים, יוֹצְאוֹת יַחַד לְהַרְפַּתְקָה צִבְעוֹנִית בִּמְיֻחָד אֶל עֵבֶר הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּמְגַלּוֹת שֶׁאָמְנָם בְּכָל הָעוֹלָם אֵין אַף שְׁתֵּי טִפּוֹת מַיִם זֵהוֹת, אֲבָל הֵן דַּוְקָא מְאֹד־מְאֹד דּוֹמוֹת. הַטִּפָּה וְהַדִּמְעָה הוּא סִפּוּר פִּיּוּטִי וְשׁוֹבֵה לֵב, הַמְּלֻוֶּה בְּאִיּוּרֵי צִבְעֵי הַמַּיִם הַמַּרְהִיבִים שֶׁל דָּנִיּאֵל פֶּלֶג. יוּבַל אֶלְבָּשָׁן הוּא מַגִּישׁ תָּכְנִיּוֹת בָּרַדְיוֹ, סוֹפֵר ופְּרוֹפסור למשפטים. עֲשֶׂרֶת סְפָרָיו, בָּהֶם ”בֹּטֶן הָעַכְבָּר וְהַדֶּבֶק הָאַכְזָר”, ”סִיפּוּ – סִפּוּר לֹא גָּמוּר”, ”תָּמִיד פְלוֹרָה” וְ”תִיק מְצָדָה” – הָיוּ לְרַבֵּי־מֶכֶר וְזָכוּ בִּפְרָסִים רַבִּים.