לשון, העדר, משחק

המחקר שקשור ליצירתו של ש”י עגנון הוא עצום ומגוון. זהו טבען של יצירות מופת, שהקריאות בהן אינן נפסקות והן בוראות חללי עניין בלא הפסק. יש, כמובן, מי שימשיכו ליהנות מסיפוריו של עגנון בלי שיכירו מחקרים, מו טיבים וקשרים בין-טסקטואליים. אבל יש מי שימצאו בעבודה פרשנית ליווי מעשיר לקריאה, שהוא לעתים מעניין לא פחות. ספר המחקר החדש של יניב חג’בי על יצירתו של ש”י עגנון מעמת תיאוריות וגישות פרשניות חדשניות עם סיפורים מוכרים של הסופר הנודע. בזאת הוא מתייחד: הוא נשען על דרידה ולאקאן מחד גיסא ועל מקורות מהפילוסופיה היהודית מאידך גיסא. חג’בי, שמלמד במחלקה לעברית ויהדות באוניברסיטת אמסטרדם, השווה בעבודת הדוקטורט שלו בין שני טקסטים שהקשר ביניהם אינו ברור מאליו: יצירתו של הסופר הצרפתי ז’ורז’ פרק, ”החיים: הוראות שימוש”, וסיפורו של עגנון, ”עד הנה”. נקודת התצפית המקורית מתגלה גם במחקר הנוכחי, שמתמקד בתפיסת הלשון אצל עגנון. מתוך עיון בתפיסה האסתטית של עגנון, כפי שהיא מתגלה בסיפורים, מבקש חג’בי לחשוף רעיונות מרכזיים שקשורים לאופן שבו יצירת עגנון מהדהדת יצירות יהודיות אחרות, ולאופן שבו עגנון תופס את עצמו כסופר וכאמן. בפרק המעניין ביותר בספר, שנקרא ”דיוקן האמן ביצירת עגנון”, מראה חג’בי את האופן המיוחד שבו התייחס עגנון לשפה העברית. מבחינתו של עגנון, העברית כוללת בתוכה חלקיקים של הוויה מקודשת, ולכן כל מה שקשור בעברית שייך במידה מסוימת לנשגב. מתוך כך טוען חג’בי שהשפה עבור עגנון היא שילוב מיוחד בין רוח וחומר. ”לשון, העדר, משחק” הוא אמנם מחקר שכתוב על פי כל כללי כתיבה אקדמיים, אך גם מי שאינו אמון על תפיסות פרשניות מורכבות יוכל לעקוב אחר הטיעונים של חג’בי. הספר אולי אינו מיועד לחובבי ספרי מחקר שמתמקדים במבני עומק וניתוחים מדוקדקים של סיפורים, אלא למי שמעוניין להתמקד בתמות בעלות אופי פילוסופי ביצירת עגנון, כמו מקומו של ההעדר (”טעם הלובן שבין האותיות”, כהגדרתו של חג’בי), קשרים בין סיפורי עגנון ל”ספר היצירה” והיחס של עגנון לשואה.