גם אני איבדתי ילד

"כולם אמרו שאני צריך לטפל בה, שהמשבר באמת עובר עליה. אותי הם שמו ככה בצד. אנשים היו תופסים אותי, אומרים לי: 'אתה צריך לדאוג לה עכשיו'. ואני לא יודע, אני לא יודע מה לעשות, כמו שהיא בעצמה לא יודעת מה לעשות… זהו חוסר אונים רציני מאוד בתוך חוסר האונים הכללי". "הרגשתי מפורק לגמרי, מפורק כמו שבחיים לא הייתי, והיום יש לנו שני בנים וצלקת. זה אף פעם לא יהיה מאחורינו, זו עדיין ילדה שמתה". "חוויתי אובדנים בעבר, אבל שום דבר לא השתווה לזה, זו הייתה טראומה נוראית". כך מתארים חלק מהמרואיינים את תחושות היגון והכאב לאחר אובדן של ילדם בלידה שקטה. מדי שנה מתרחשות בישראל מאות לידות שקטות. ספרה של נורית גלזר חודיק מבוסס על ראיונות עומק עם 30 גברים שחשפו את החוויה הרגשית העמוקה הכרוכה באובדן תינוק או תינוקת בלידה שקטה מנקודת מבטם. הם בכו, כעסו, דיברו מדם ליבם. לעיתים סיפרו זאת לראשונה. הם מתארים לפרטי פרטים אירוע שהתרחש לפני שבועות, חודשים או שנים. עבור רבים מהמרואיינים האובדן שעברו היה סמוי מעיני החברה. לידה שקטה אינה אובדן מוכר חברתית, והקשר הרגשי של גברים עם התינוק המת נתפס כזניח. בנוסף לכך, דרכם של גברים רבים להתאבל אינה מוחצנת, במובנים רבים היא שונה מהמקובל בחברה ("בנים אינם בוכים"). כך נותרים רבים מהם להתמודד לבד ובהיחבא עם החוויה המטלטלת שעברו.