סיפורו של ניצול

צילום:Jose Lara גבריאל גרסיה מארקס הוספה למעקב גבריאל גרסיה מארקס נולד ב־1927 בעיירה ארקטקה שבצפון קולומביה, וגר שם עד גיל שמונה בבית סבו וסבתו. אחר כך עבר לגור עם הוריו בסוקרה. את רוב שנות לימודיו בבית-הספר עשה בפנימיות, וכשסיים את לימודיו התיכוניים החל ללמוד – ברצון הוריו ובניגוד לרצונו – משפטים באוניברסיטה בבוגוטה. בסוף שנות הארבעים החל לעבוד כעיתונאי וכתב את סיפוריו הראשונים. ב־1950 עזב את לימודיו באוניברסיטה והחליט להתמסר לכתיבה. הוסיף לעבוד בעיתונאות בכתב ובתפקידים אחרים בקולומוביה ומחוץ לה, בין השאר ברומא, פריס, ברצלונה, לה הבאנה, קרקס וניו יורק. תקופה ארוכה התגורר במקסיקו סיטי ואחר כך בערים שונות בדרום אמריקה ובאירופה. במשך השנים גברה מעורבותו הפוליטית. באמצע שנות החמישים החלו לצאת לאור ספריו הראשונים וב־1967 קנה לו תהילה בינלאומית עם פרסום הספר מאה שנים של בדידות. בעם עובד ראו אור בעברית ב"ספרייה לעם": מאה שנים של בדידות, סתיו של פטריארך, אהבה בימי כולרה, גנרל במבוך, שנים עשר סיפורים נודדים, על אהבה ושדים אחרים, ידיעה על חטיפה, לחיות כדי לספר; זכרונות מהזונות העצובות שלי וסיפורו של ניצול. ב"פרוזה אחרת" - כרוניקה של מוות ידוע מראש. בשנת 1982 קיבל מארקס את פרס נובל לספרות. ב־28 בפברואר 1955 נודע כי במהלך סערה בים הקריבי נפלו לים ונעלמו שמונה אנשי צוות של הקַלדָס, משחתת בחיל הים של קולומביה. באותה עת הייתה האונייה בדרכה ממוֹבִּיל שבארצות הברית, ששם עברה שיפוצים, אל נמל קַרְטָחֵנָה בקולומביה, והגיעה אליו במועד המתוכנן, שעתיים אחרי האסון. החיפושים אחר ניצולים החלו מיד, בסיוע הכוחות הצפון־אמריקניים בתעלת פנמה, שאחראים גם לשליטה הצבאית ולמעשי חסד אחרים בדרום הים הקריבי. בתום ארבעה ימים חדלו החיפושים, והימאים האבודים הוכרזו רשמית מתים. ואולם שבוע לאחר מכן אחד מהם נמצא גוסס על חוף שומם בצפון קולומביה, לאחר שבילה עשרה ימים על גבי רפסודה בלב ים, בלי מזון ובלי מים. שמו היה לוּאיס אָלֵחָנְדְרוֺ וֵלָסְקוֺ. ספר זה הוא שחזור עיתונאי של מה שהוא סיפר לי, בדיוק כשם שפורסם חודש לאחר האסון בעיתון אֶל אֶסְפֶּקְטָדוֺר בבּוגוטָה. גבריאל גרסיה מארקס צילום:Jose Lara גבריאל גרסיה מארקס הוספה למעקב גבריאל גרסיה מארקס נולד ב־1927 בעיירה ארקטקה שבצפון קולומביה, וגר שם עד גיל שמונה בבית סבו וסבתו. אחר כך עבר לגור עם הוריו בסוקרה. את רוב שנות לימודיו בבית-הספר עשה בפנימיות, וכשסיים את לימודיו התיכוניים החל ללמוד – ברצון הוריו ובניגוד לרצונו – משפטים באוניברסיטה בבוגוטה. בסוף שנות הארבעים החל לעבוד כעיתונאי וכתב את סיפוריו הראשונים. ב־1950 עזב את לימודיו באוניברסיטה והחליט להתמסר לכתיבה. הוסיף לעבוד בעיתונאות בכתב ובתפקידים אחרים בקולומוביה ומחוץ לה, בין השאר ברומא, פריס, ברצלונה, לה הבאנה, קרקס וניו יורק. תקופה ארוכה התגורר במקסיקו סיטי ואחר כך בערים שונות בדרום אמריקה ובאירופה. במשך השנים גברה מעורבותו הפוליטית. באמצע שנות החמישים החלו לצאת לאור ספריו הראשונים וב־1967 קנה לו תהילה בינלאומית עם פרסום הספר מאה שנים של בדידות. בעם עובד ראו אור בעברית ב"ספרייה לעם": מאה שנים של בדידות, סתיו של פטריארך, אהבה בימי כולרה, גנרל במבוך, שנים עשר סיפורים נודדים, על אהבה ושדים אחרים, ידיעה על חטיפה, לחיות כדי לספר; זכרונות מהזונות העצובות שלי וסיפורו של ניצול. ב"פרוזה אחרת" - כרוניקה של מוות ידוע מראש. בשנת 1982 קיבל מארקס את פרס נובל לספרות.