גשר אכזב

"זוכר אני היטב. הייתה שעת בין הערביים. ארגמן השמש על הזכוכיות והקירות הלך ונמוג. שערי ה"היכל" היו פתוחים, החזן קרא בקול מונוטוני איזה "יהי רצון", אבל איש מהקהל לא הקשיב לו.הם כרו אוזן למשהו אחר, לקול סמוי שעדיין לא נשמע אבל השחיל כבר את אוזניהם להקשבה.המיתר היה נטוי, אבל האצבע עוד לא נגעה בו. אתה יודע איך זה, כשאנשי המקהלה או התזמורת עומדים דרוכים ורחרחנים לסימנו של המנצח... ופתאום נגעה האצבע במיתר, ושאגה אדירה פרצה מפיות כולם ונזדעזעו אמות הסיפים.אין לי כל ספק שאת השאגה הזאת שמע האלוהים וקיבלה. בראשונה נדהמתי ונחרדתי עמוק עמוק בנשמתי, אולם הזעקה הלכה ונתגעשה ונזדעמה עד שנדמה היה לי שתבל כולה קמה להלל בשוועה, ודופקת היא על שולחן הכבוד ודורשת צדק וגאולה לעמי. ולפתע ראיתי גם את עצמי זועק עם כולם בהתלהבות של דרוויש אחוז דיבוק:אל נורא עלילה! אל נורא עלילה!המצא לנו מחילה בשעת הנעילה![מתוך הספר]