שלוש שנים נמשך הלילה

חנה הרצברג-פינס הוספה למעקב חנה פינס, לימים הרצברג, נולדה בשנת 1924 בעיירה זבולה (Zwolle), הולנד. אביה ליאו פינס (Leo Pines) היה מראשי התנועה הציונית בעיירה. בשנת 1942 הוא נתפס ונשלח למחנה וסטרבורק (Westerbork) יחד עם אחותה אוולין – לינקה פינס (Evelin – Linka Pines). לאחר לבטים רבים החליטה האם נעמי פינס לבית אנהולט (Naomi Pines nee Anholt) לרדת למסתור בעקבות החשש שבקרוב יגורשו גם יתר בני המשפחה. היא ושני ילדיה - חנה ויהודה (Jehuda Pines) – מצאו מקלט אצל משפחה נוצרית, שהסכימה להחביאם בעליית הגג. לאחר זמן מה הצטרפו אליהם גם הוריה - עמנואל אנהולט (Emanuel Anholt) וחנה אנהולט לבית ריינדורף (Hana Anholt nee Reindorf) - ואחותה של האם - בלה אנהולט (Bella Anholt). בעודם מסתגלים לחיים במסתור קיבלו בני המשפחה מכתב מאוולין: "היום אחרי המשלוח הנוסף כבר לא מצאתי את אבא בצריף... מחר כנראה גם אני יוצאת. קשה להשלים עם המחשבה, אך כנראה הנאות החיים לא נועדו לנו... אמא יקרה, זה סוף הדרך. אני תיארתי לי אותו אחרת...". אוולין גורשה לפולין ונספתה ב – 1943 בבירקנאו (Birkenau), אביה ליאו נרצח באושוויץ (Auschwitz) ב – 1942. חנה ובני משפחתה שהו במסתור במשך כשלוש שנים, עד לסיום המלחמה. ביומן שהיא כתבה במסתור, ולו קראה "Slaven Waren Wij" (עבדים היינו), תיארה חנה בפירוט את הלבטים ואת החששות שליוו אותם כל אותן שנים ובתקופה שקדמה לכך. היא בחרה לכתוב את היומן מנקודת ראותה של האם. לקראת סוף המלחמה נאלצו בני המשפחה להחליף את מקום המסתור בסיוע המחתרת ההולנדית. "כעת אי אפשר לעצור אותנו. אנו רצים אל הדלת. אנו רוצים לצאת", כתבה חנה ביום סיום המלחמה, באפריל 1945. במלחמת העולם השנייה הושמדה כמעט כל יהדות הולנד. המעטים ששרדו, הצליחו להינצל הודות לתושייתם ואומץ ליבם. זהו סיפורה של משפחה יהודיה ששרדה את תקופת השואה ומצאה מקלט בבית של נוצרים הולנדים אשר הסתירו ששה מבני המשפחה בעליית הגג של ביתם. לאחר שבעלה ובתה הבכורה נעצרו בידי הגרמנים ונשלחו למחנות הכפייה, מחליטה האם שנותרה בגפה, להציל את בני משפחתה הנותרים ולרדת למחתרת. האם ושני ילדיה, אחותה ושני הוריה מחפשים מקלט ומוצאים משפחה נוצרית המוכנה לאכסן אותם בהיחבא לתקופת המלחמה. הספר מתאר ברגישות רבה את המאורעות שקדמו לירידה למחתרת ואת סיפור השהייה הארוכה בת שלוש השנים של בני המשפחה בעליית הגג. הסיפור המופלא גדוש ומלא אירועים מסמרי שיער שעברו על הששה בתקופת המלחמה. הסיפור מבטא היטב את גבורתה של האם שנלחמה על חיי משפחתה באומץ לב ובנחישות רבה והצליחה לבסוף להצילה. הספר הנקרא בנשימה עצורה מביא לא אחת את הקורא לפרץ רגשות. הרומן מבוסס על סיפור אוטוביוגרפי אמיתי, כתוב באופן לא שגרתי בזמן הווה וזאת כיוון שהספר נכתב למעשה תוך כדי המלחמה. הסופרת, חנה הרצברג-פינס, החלה בכתיבתו זמן קצר לאחר שהמשפחה ירדה למחתרת כשהייתה בת תשע עשרה וסיימה את כתיבתו ביום השחרור בהיותה בת עשרים ואחת. הסופרת בחרה לתאר את המאורעות מזווית הראיה של אם המשפחה. הרומן יצא לאור בהולנד בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. הספר תורגם לעברית ויצא במהדורה מודפסת בשנת 2001. חנה הרצברג-פינס הוספה למעקב חנה פינס, לימים הרצברג, נולדה בשנת 1924 בעיירה זבולה (Zwolle), הולנד. אביה ליאו פינס (Leo Pines) היה מראשי התנועה הציונית בעיירה. בשנת 1942 הוא נתפס ונשלח למחנה וסטרבורק (Westerbork) יחד עם אחותה אוולין – לינקה פינס (Evelin – Linka Pines). לאחר לבטים רבים החליטה האם נעמי פינס לבית אנהולט (Naomi Pines nee Anholt) לרדת למסתור בעקבות החשש שבקרוב יגורשו גם יתר בני המשפחה. היא ושני ילדיה - חנה ויהודה (Jehuda Pines) – מצאו מקלט אצל משפחה נוצרית, שהסכימה להחביאם בעליית הגג. לאחר זמן מה הצטרפו אליהם גם הוריה - עמנואל אנהולט (Emanuel Anholt) וחנה אנהולט לבית ריינדורף (Hana Anholt nee Reindorf) - ואחותה של האם - בלה אנהולט (Bella Anholt). בעודם מסתגלים לחיים במסתור קיבלו בני המשפחה מכתב מאוולין: "היום אחרי המשלוח הנוסף כבר לא מצאתי את אבא בצריף... מחר כנראה גם אני יוצאת. קשה להשלים עם המחשבה, אך כנראה הנאות החיים לא נועדו לנו... אמא יקרה, זה סוף הדרך. אני תיארתי לי אותו אחרת...". אוולין גורשה לפולין ונספתה ב – 1943 בבירקנאו (Birkenau), אביה ליאו נרצח באושוויץ (Auschwitz) ב – 1942. חנה ובני משפחתה שהו במסתור במשך כשלוש שנים, עד לסיום המלחמה. ביומן שהיא כתבה במסתור, ולו קראה "Slaven Waren Wij" (עבדים היינו), תיארה חנה בפירוט את הלבטים ואת החששות שליוו אותם כל אותן שנים ובתקופה שקדמה לכך. היא בחרה לכתוב את היומן מנקודת ראותה של האם. לקראת סוף המלחמה נאלצו בני המשפחה להחליף את מקום המסתור בסיוע המחתרת ההולנדית. "כעת אי אפשר לעצור אותנו. אנו רצים אל הדלת. אנו רוצים לצאת", כתבה חנה ביום סיום המלחמה, באפריל 1945.