דוד פנדה יודע

מַר אֲגַם, דֹּב הַפַּנְדָּה הַגָּדוֹל וְהֶחָכָם, מְאָרֵחַ בְּבֵיתוֹ אֶת הָאַחְיָן שֶׁלּוֹ, הַדֹּב הַקָּטָן קוּ. הוּא מַכִּיר לוֹ אֶת יַלְדֵי הַשְּׁכוּנָה, וְיַחַד הֵם מְבַלִּים אֶת חֻפְשַׁת הַקַּיִץ וְלוֹמְדִים כַּמָּה דְּבָרִים בִּלְתִּי צְפוּיִים עַל יָפְיָהּ שֶׁל הַשָּׂפָה, עַל חֲבֵרוּת וְעַל מַעֲשִׂים טוֹבִים. ג׳וֹן ג׳ מוּת׳, יוֹצֵר רַב־הַמֶּכֶר שְׁלוֹשׁ הַשְּׁאֵלוֹת, מַמְשִׁיךְ לְסַפֵּר אֶת עֲלִילוֹתֵיהֶם שֶׁל דֹּב הַפַּנְדָּה וַחֲבֵרָיו, שֶׁהוֹפִיעוּ לָרִאשׁוֹנָה בְּסִפְרוֹ כְּשֶׁפַּנְדָּה נוֹחֵת בֶּחָצֵר. מִשִּׁבְחֵי הַבִּקֹּרֶת עַל כְּשֶׁפַּנְדָּה נוֹחֵת בֶּחָצֵר: ״מְעוֹרֵר מַחְשָׁבָה פִילוֹסוֹפִית לִילָדִים... יָפֶה וּפִיּוּטִי״ – רוּתָה קוּפְּפֶּר, הָאָרֶץ ״סֵפֶר מְהַנֶּה, שֶׁתַּרְגּוּמוֹ קוֹלֵחַ וְאִיּוּרָיו נִפְלָאִים״ – אָסְנַת בְּלָיֶר, לִהְיוֹת הוֹרִים ״אִי שֶׁל תֹּם וְיֹפִי״ – יָעֵל שִׁבֹּלֶת, לִהְיוֹת מִשְׁפָּחָה