גלים

נסי בן דיין הוספה למעקב העניין שלי במילים התחיל בגיל מאוד צעיר. אם נעיין במחברות ישנות נוכל למצוא סיפורים קצרים ושירים שכתבתי בשלהי גיל שבע, כשהייתי בטוחה שאני הולכת להיות המשוררת הלאומית הבאה של ישראל. חוץ מזה, גם אהבתי לקרוא. גמעתי בשקיקה כל ספר שמצא את דרכו אל ידי, והרעב הזה לעולם לא ידע שובע. אני זוכרת את עצמי בגיל שש, מבינה לראשונה שגם ילדים צריכים להתבגר יום אחד ולמצוא עבודה, ויודעת מיד שאני רוצה להיות עורכת דין. העיסוק הזה, הן בצדק והן במילים, משך אותי כמו ששום דבר אחר לא משך אותי מעולם. במילים מצאתי חופש שהתקשתי למצוא במקום אחר. החיים על כיסא הגלגלים לא תמיד היו פשוטים, והם הובילו אותי להתמודד עם אתגרים שלא אאחל לאף אחד, אבל הם גם זרקו אותי הישר אל עולמה המנחם של הכתיבה, שהרי עצם כך שהרגליים נועדו לשבת על כיסא הגלגלים אין אומר שגם המחשבה מקורקעת, או הדימיון, או המילים. אם יש משהו אחד שלמדתי בשבע עשרה שנותיי, זה שלפעמים אפשר לרוץ גם בלי רגליים. בתור בן אדם שבכל רגע נתון יש לו בראש בערך עשרים רעיונות לסיפורים, טוויסטים בעלילה, סיפורי אהבה ודרכים שבהן אפשר גם להרוג את הדמויות הראשיות וגם להמשיך בעלילה, היה לי קשה לכתוב ספר עם קו עלילה רציף. לקח לי זמן רב להבין שבשלב הזה של חיי אני עוד לא בנויה לזה, ושהגיע הזמן לחפש דרך אחרת לכתוב. בסופו של דבר 'גלים', ספר סיפורים קצרים, אפשר לי להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת, אבל הפעם לעשות את זה בצורה נכונה. אז איך אפשר לתמצת את כל המהות של 'גלים' לעשרה משפטים על גב ספר? אפשר לכתוב שהוא ספר סיפורים ריאליסטיים, אפשר לכתוב שהוא התרופה למכה, ואפשר לכתוב גם, מנקודת מבט לא משוחדת כלל, שזה אחד מהספרים הכי טובים שראיתי (וכתבתי, בלי שום ספק). נסי בן דיין, תלמידת כיתה י', התחילה לכתוב ספרים בגיל אחת-עשרה ואת 'גלים' כתבה ופרסמה בגיל חמש-עשרה. מחלה גנטית שחלק מהשלכותיה הם כאבים בהליכה מרובה, הובילה את נסי לשבת מרבית זמנה בכיסא גלגלים. המחלה דחפה אותה לחפש דרך אחרת לבטא את עצמה, וכך מצאה את המילה הכתובה. נסי בן דיין הוספה למעקב העניין שלי במילים התחיל בגיל מאוד צעיר. אם נעיין במחברות ישנות נוכל למצוא סיפורים קצרים ושירים שכתבתי בשלהי גיל שבע, כשהייתי בטוחה שאני הולכת להיות המשוררת הלאומית הבאה של ישראל. חוץ מזה, גם אהבתי לקרוא. גמעתי בשקיקה כל ספר שמצא את דרכו אל ידי, והרעב הזה לעולם לא ידע שובע. אני זוכרת את עצמי בגיל שש, מבינה לראשונה שגם ילדים צריכים להתבגר יום אחד ולמצוא עבודה, ויודעת מיד שאני רוצה להיות עורכת דין. העיסוק הזה, הן בצדק והן במילים, משך אותי כמו ששום דבר אחר לא משך אותי מעולם. במילים מצאתי חופש שהתקשתי למצוא במקום אחר. החיים על כיסא הגלגלים לא תמיד היו פשוטים, והם הובילו אותי להתמודד עם אתגרים שלא אאחל לאף אחד, אבל הם גם זרקו אותי הישר אל עולמה המנחם של הכתיבה, שהרי עצם כך שהרגליים נועדו לשבת על כיסא הגלגלים אין אומר שגם המחשבה מקורקעת, או הדימיון, או המילים. אם יש משהו אחד שלמדתי בשבע עשרה שנותיי, זה שלפעמים אפשר לרוץ גם בלי רגליים.