אופרות בחמסין

הסיפורים ב'''', ספר הפרוזה הראשון של מזמינים את הקורא להתבונן בהם כבציור שמן גדול: עשיר בצבעים, מלא בפרטים, חי ומוחשי להפליא. האנשים המאכלסים אותם - לא גיבורים, גם לא דמויות ממרכז הבמה החברתית - נעים על שני צירים מובהקים: הציר הראשון הוא חוסר יכולתם, אשכנזים ומזרחים כאחד, להתאקלם במרחב הישראלי. ואילו הציר השני, שלעיתים קרובות מקביל לציר הראשון, הוא כמיהתם הנואשת ליחסים משפחתיים תקינים. התנהלותן הטרגית של הדמויות על שני הצירים האלה מביאה אותן לטעות שוב ושוב בכל צומת חשוב בחייהן: יעקב שטיין נובר בעברו ובתוך כך מחמיץ כל אפשרות לקשר אנושי ממשי, שאול מתכנן שוב שוב נסיעה לאמריקה, פנטזיה שמהדהדות ממנה דמויות תלושות אחרות מעולמות ספרותיים רחוקים, אם מגוללת באוזני בנה הקטן סיפור לפני השינה על זוועות השואה ובכך מגלמת את האופציה ההפוכה לטענת בני הדור השני, "הם לא סיפרו דבר". יצחק בירנצווייג מכלה את ימיו המהבילים בהאזנה לאופרות השייכות לנוף אחר, בעודו מתעלל באכזריות בקרובים לו, ועוד ועוד...