זיכרונותיו של חבר דמיוני

"קוראים לי בּוּדוֹ. אני חי כבר חמש שנים, המון זמן יחסית למישהו כמוני. את השם שלי נתן לי מקס. מקס הוא בן שמונה, והוא בן האנוש היחיד שיכול לראות אותי. אני יודע מה שמקס יודע, וגם כמה דברים שלא. אני יודע שמקס נמצא בסכנה. ואני יודע שאני היחיד שיכול להציל אותו... "יחסית לחברים דמיוניים, בודו הוא בר מזל. הוא חי כבר יותר מחמש שנים, ובעולם החברים הדמיוניים זה נחשב לגיל מופלג. אבל בודו מרגיש שקצו קרב, וחושש ללא הרף מפני היום שבו מקס דילייני בן השמונה יפסיק להאמין בו.כשזה יקרה, בודו ייעלם. יש כאלה שאומרים שמקס לוקה בתסמונת אספרגר, אחרים אומרים שהוא אוטיסט "רגיל", או "על הרצף". כל זה לא מעלה ולא מוריד בעיני בודו, שאוהב את מקס ללא תנאי ומופקד על השמירה עליו מפני הבריון של הכיתה, מפני מצבים מביכים בקפטריה, ואפילו בתאי השירותים.אבל הוא לא מצליח להגן על מקס מפני גברת פטרסון, מורה בבית הספר שמאמינה שהיא ורק היא תוכל להעניק לילד הזה את הטיפול הדרוש לו.כשגברת פטרסון עושה את הלא-ייאמן, מוטל על בודו ועל חבריו – גם הם חברים דמיוניים – להציל את מקס. בסופו של דבר נאלץ בודו להחליט מה חשוב יותר: אושרו של מקס או קיומו שלו., המסופר מנקודת המבט של חבר דמיוני של ילד, הוא סיפור נוגע ללב על אהבה ועל נאמנות, סיפור מושלם לכל מי שהיה לו אי פעם חבר – ממשי או לא. ספר מרגש ומעורר מחשבה על אומץ ועל דמיון, על אהבה וחברוּת."רומן יצירתי, אמיץ ומסופר בדייקנות מופלאה כמו זו של גיבורו, חבר דמיוני ושמו בודו, שמזכיר לנו שאומץ לב יכול להתגלות בשלל דרכים מופלאות. עבר זמן רב מאז שקראתי ספר ששבה כך את לבי והדהים אותי בראייתו היוצאת-דופן. מעולם לא קראתם ספר כזה. כמו שבודו עצמו היה ודאי אומר: תאמינו לי"–  ג'ודי פיקו"רומן שובה לב ומדהים על הפלא שבילדוּת ועל חשיבותה של חברוּת – ממשית או מדומיינת. קריאה מרתקת ומענגת"– בוקליסט"מבט מרתק אל העולם החי המתקיים בדמיונם של ילדים"– פבלישרס ויקלי"מצחיק, חריף... העולם של בודו מציאותי בדיוק כשם הוא דמיוני. כולנו היינו בני מזל אילו עמד לצדו מישהו כמו בודו. ואם לא, לפחות התמזל מזלנו לקרוא את זיכרונותיו" – לייבררי ג'ורנל הוא מורה בבית ספר יסודי וסופר עטור פרסים. הוא חי בניואינגטון שבקונטיקט עם אשתו ושני ילדיהם.