סיפורי דלפין ומרינט

הפכו, מאז כתיבתם, לקלאסיקה; מאותם הספרים שאדם קוראם כילד, חוזר אליהם כמבוגר והם נותרים חלק קבוע בתפאורת נפשו. [1967-1902] ייעד את קריאתם "לקהל שבין גילאי 4 ל־75" ואמנם, קריאתם הקולחת רצופה בקסם הילדות של פליאה ראשונית, נוף פסטורלי והחיבור העמוק שבין ילדים לחיות; מצד שני, ניכרים בה גם חיוך הצ'שר האירוני של המחבר ואפלת עולם המבוגרים. בין אלה לאלה מפייסים הטון והמסר החומל של אמה, השזורים לאורך הספר כולו ומבטיחים חוויית קריאה אופטימית ומענגת, כזו שלאורך הדורות שבתה את לבבות כל הקוראים בספר. היו זמנים שבהם לא [היו] פייסבוק, טוויטר, יוטיוב; הייתה תקופה שבה ברווז רגיל למדי לא נזקק ליותר משלושה חודשים כדי לטייל מסביב לעולם ולחזור, מלווה בנמרה שנטיותיה הטורפניות, יש לציין, מביכות אותה מעט... ועם זאת, אותה תקופה לא הייתה נטולת סכנות. למשל, ילדה קטנה חלמה בלילה על דהירה בשדה וכשהתעוררה למחרת גילתה שהיא סוסה, מה שגרם לכמה וכמה אי־נעימויות. כשאנו לוקחים לידינו ספר של מרסל אמה, תכף ומיד אנו מוצאים את עצמנו צוללים לתוך ממלכה שבה שולטים הפנטזיה והדמיון [...] שבה כל החירויות הן בהישג יד, ושמכוּנה – אם אינני טועה – ספרות.